למה אין כחול בתנ"ך?

מה אפשר ללמוד מזה על אבולוציה, בלשנות וההיסטוריה של מדעי המוח אורן הוברמן 14.07.1 חוקרי תנ"ך מנסים לפצח את התעלומה הזו יותר מ־200 שנה. בעוד שהצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק וצהוב מופיעים בתנ"ך פעמים רבות ותחת מושגים שונים, הצבע הכחול - אחד הצבעים הדומיננטיים על פני כדור הארץ, צבעם של השמים והים - אינו מופיע אפילו פעם אחת. הצבע האדום, לדוגמה, מוזכר עשרות פעמים בתנ"ך, וגוונים שונים של הצבע אף זכו למושגים משלהם ("ארגמן" לצבע אדום כהה, "שני" לאדום־כתמתם ו"סיקרא" לאדום עז). הים, המוזכר בתנ"ך 124 פעמים, זוכה לאינספור תיאורים. הוא "גדול ורחב ידיים", "סוער", "שותק", "מוחץ", "רועם" ו"עומד מזעפו". לעולם לא כחול. והתנ"ך אינו יוצא דופן בזה. המדינאי הבריטי וחוקר התרבות היוונית וויליאם גלדסטון חקר במשך יותר מ־30 שנה את האיליאדה והאודיסאה, הנחשבות ליצירות ספרות מכוננות בתרבות המערב, ופרסם מחקר בן יותר מ־1,700 עמודים שנחשב עד היום למקיף ביותר שנעשה על עבודותיו של המשורר היווני הומרוס. הוא ירד לעומק הדברים כל כך, עקצו אותו מבקריו, עד שאפילו דבר טריוויאלי כמו תפיסת הצבע של המשורר זכתה אצלו לפרק שלם. ואז הם קראו מה כתב בפרק הזה: גלדסטון הסביר, ברצינות גמורה ותוך צירוף 30 עמודים של דוגמאות, שאין דרך להסביר את תיאורי הצבע המשונים של הומרוס באיליאדה מלבד להניח שהוא ובני תקופתו ראו את העולם בצבעים אחרים לגמרי מאלו שאנו מכירים. את צמר הכבשים וגוון עורם של השוורים מתאר הומרוס כסגול, את הדבש הוא רואה כירוק, ובעלי חיים כמו אריות וסוסים נצבעים בכתביו דווקא באדום. אבל הדבר המוזר ביותר הוא מקומו של הצבע הכחול. בשתיים מיצירות המופת הגדולות בהיסטוריה האנושית, בטקסטים הציוריים, עמוסי הפרטים ומלאי החיים ביותר שנכתבו, לא מופיע אפילו פעם אחת הצבע הכחול. כשהומרוס מתאר בהתרגשות את הים הוא כותב שהוא "נראה כמו יין", ובמקרה אחר "כמו פרח הסיגלית". גם השמים זוכים לעשרות תיאורים משתפכים, אך אין כל אזכור לצבעם. "היתה מונחת לפני הומרוס הדוגמה המושלמת ביותר לכחול", כתב גלדסטון, "אך הוא אינו מתאר את השמים ככאלה אף לא פעם אחת. שמיו זרועי כוכבים, רחבי ידיים, כבירים, בגון הברזל או הנחושת, אך אף פעם לא כחולים". פתרון אפשרי היה שהומרוס היה עיוור, אך גלדסטון שולל את האפשרות הזו מכל וכל. "בכל היבט פרט לצבע, התיאורים שלו חיוניים ומוחשיים באופן שאדם שלא ראה את העולם במו עיניו לא יכול לכתוב", הסביר. הפוטושופ של המוח איך אנחנו רואים צבעים המוח לא רק משנה זיכרונות בדיעבד, הוא גם משפיע על תפיסת המציאות שלנו בזמן אמת אורן הוברמן, 4 תגובות לכתבה המלאה עשר שנים לאחר שפרסם גלדסטון את מחקרו, נכנס לסיפור חוקר השפות אליעזר גייגר. הודות לשליטתו של גייגר בשפות עתיקות, הוא החל לחקור את תיאורי הצבע בטקסטים קדומים של תרבויות שונות ברחבי העולם. הנה התיאור של מה שמצא בכתבים הודיים עתיקים: "המזמורים האלה, בני יותר מעשרת אלפים שורות, גדושים בתיאורי הרקיע. אין כמעט נושא המוזכר בהם יותר פעמים. משחקי הצבע של השמש ושקיעתה האדמומית, היום והלילה, עננים וברקים, האוויר והאֶתר, כל אלה נחשפים לפנינו שוב ושוב, בפאר ובמוחשיות רבה. רק דבר אחד לא תוכל ללמוד מהשירים העתיקים האלה אם אינך יודע אותו עדיין, וזו העובדה שהשמים כחולים". את אותן תופעות בדיוק מצא גייגר בכתבים סיניים, בסאגות האיסלנדיות ובקוראן. אין כחול. במשך 150 שנה תעלומת הצבע הכחול (ושאר הצבעים המשובשים) הסעירה את עולמם של היסטוריונים, בלשנים, חוקרי דת, ביולוגיה וספרות. "היתה סיבה טובה לכך שעסקו בה ללא הרף, במשך שנים, המוחות הטובים ביותר בנמצא וגם הקשקשנים היצירתיים ביותר", אומר הבלשן גיא דויטשר. "היא מסעירה את הדמיון משום שהיא מדברת על משהו שהוא כל כך בסיסי ואינסטינקטיבי בחיים שלנו, שנדמה שאין עליו בכלל ויכוח אם מקורו בתרבות או בגנטיקה. אין שום דבר פילוסופי בהבדל בין צהוב לאדום או בין ירוק לכחול. צבעים נמצאים בקומת הקרקע של התפיסה, וככאלו ברור לנו לגמרי שהם היו שם מאז ומתמיד, חלק בלתי נפרד מהגנטיקה האנושית שמשותפת לכולנו. יש משהו מטלטל בלגלות שייתכן שזה לא לגמרי ככה". דויטשר (42) נולד וגדל בתל אביב. בתיכון התאהב במספרים ואחרי הצבא נסע לקיימברידג', לאחת הפקולטות הטובות בעולם למתמטיקה, כדי ללמוד שם לתואר ראשון. כשסיים החליט שמתמטיקה בעצם לא מעניינת אותו במיוחד, והחל ללמוד בלשנות. בתחום הזה גם עשה את הדוקטורט שלו. ספרו החדש, "בראי השפה", הוא המחקר הרציני והמקיף ביותר שנערך על הקשר בין שפה וצבע. הוא גם מסע היסטורי־ביולוגי־בלשני המספק הצצה נדירה לדרך הפתלתלה, הבלתי צפויה, שבה תגליות מדעיות חושפות את עצמן לעולם. הוא תורגם לשמונה שפות, בהן גם עברית, ונכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר של 2010 של "האקונומיסט", "הניו יורק טיימס" ו"הפייננשל טיימס". אני שואל את דויטשר למה בחר לחקור דווקא צבעים. "אני זוכר שסיפרו לנו בשיעור תנ"ך, בבית הספר היסודי, את הסיפור על הפרה האדומה", הוא נזכר ברגע האאוריקה שלו. "כששאלתי את המורה איפה מוצאים פרות אדומות היא אמרה לי שמדובר בפרות נדירות מאוד. כבר אז הבנתי שמדובר בקשקוש. שם גם התחיל הסיפור מבחינתי". דויטשר. "כששאלתי את המורה שלי מה זו פרה אדומה היא אמרה לי שזו פרה נדירה. כבר אז הבנתי שזה קשקוש" דויטשר. "כששאלתי את המורה שלי מה זו פרה אדומה היא אמרה לי שזו פרה נדירה. כבר אז הבנתי שזה קשקוש" צילום: יואב גלאי שר, פילולוג ובלש מחפשים כחול "כשחשבתי לחקור את חידת הצבעים הנעלמים, הערכתי שזו לא תהיה עבודה קשה מדי. זה תחום שנחקר יותר ממאה שנה, והנחתי שאצטרך רק לסכם את החומר שהצטבר. מהר מאוד גיליתי שטעיתי", אומר דויטשר. "המידע הנגיש היה ברובו אקסיומות לא מבוססות של בלשנים שרק ציטטו זה את זה. מאוד לא רציתי לכתוב שטויות, אז התחלתי לשבת בספריות, ללכת אחורה עד כמה שאפשר, לעקוב אחרי מי שניסו לפצח את החידה הזאת ולהמשיך בעצמי מהנקודה שבה הם נתקעו. ככל שהעמקתי, כך המחקר הזה הרגיש יותר ויותר כמו סדרת דרמה טובה". מתי הבנת שיש כאן סיפור יוצא דופן? "כשקראתי את המחקר של גלדסטון, האדם היחיד שזיהה שהטקסטים היווניים מבולבלים לגמרי בכל הנוגע לצבעים. אני מורגל לכתיבה אקדמית תפלה ומשעממת, והטקסטים שלו היממו אותי במקוריות ובתעוזה שלהם. מתוך מה שלמד מתיאורי הצבעים בלבד הוא פיתח שתי טענות מהפכניות: הוא טען שהומרוס ובני תקופתו היו ככל הנראה עיוורי צבעים, ושהיכולת העכשווית שלנו לחוות צבעים היא הודות לאבולוציה מהירה במבנה העין שהתרחשה במאות השנים האחרונות. זה היה חריג משום שהרעיון של אבולוציה רק החל להתגלגל לראשונה באותן שנים. אף שהפרשנות שלו היתה שגויה, הוא פרץ את הדרך לכל המחקר שהגיע אחריו. "גייגר, האיש השני שנכנס עם כל הלב אל תוך חידת הצבע, ניסה בהתחלה להתקדם בכיוון המקורי של גלדסטון. מספרים על גייגר שכאשר היה בן שבע אמר לאמו שהוא רוצה ללמוד יום אחד את 'כל השפות', והוא גם הצליח להתקרב לאידאל הזה יותר מכל אדם אחר באותה תקופה. גייגר גילה שבמשך אלפי שנים האנושות לא נתנה שם לצבע הכחול. אבל הוא מצא עוד משהו: שבשפות האירופיות המודרניות המילים לכחול נגזרו ממילים עתיקות ל"ירוק" או ל"שחור". הוא הלך עוד אחורה בטקסטים עתיקים וגילה שבראשית הכתב לא היתה ברוב השפות אפילו מילה ל"ירוק". הצבעים היחידים שהיו נפוצים תמיד הם שחור ואדום. אחר כך הגיעו הצהוב, הירוק, ובסוף כחול וסגול. ומה שהיה די מרעיש הוא שההתפתחות הזו התחוללה בדיוק באותו סדר בתרבויות שונות ברחבי העולם. גם גייגר האמין שהאבולוציה שעברו הצבעים בתרבויות השונות מרמזת על תהליך פיזיולוגי. לרוע המזל הוא נפטר מהתקף לב בגיל 42 ולא הספיק לסיים את המחקר שלו". איך זה שהרעיונות של גלדסטון זכו להתעלמות כזו? בכל זאת, הוא אמר שחלק מהאנושות ראתה את המציאות בצבעים הלא נכונים. "אף אחד לא לקח ברצינות את הטיעונים שלו בנוגע לעיוורון הצבעים, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר בנושא התעכב מאוד. באותה תקופה אף אחד לא ידע שעיוורון צבעים קיים. המקרים המתועדים הראשונים התגלו רק שנים אחרי שפרסם את המחקר שלו. מי שהוכיח לעולם שעיוורון צבעים היא עניין רציני היה בחור שבדי בשם פרטיוף הולמגרן, מומחה לאנטומיה של הראייה וטיפוס שרלוק־הולמסי שכזה. הולמגרן קרא בעיתון על רכבת אקספרס שהנהג שלה לא ציית לאור האדום ובמקום לבלום האיץ והתנגש ברכבת אחרת. להולמגרן היתה השערה אחרת: הוא טען שהגורם לתאונה היה הנהג - אבל לא משום שהתרשל, אלא משום שהיה לו סוג מסוים של עיוורון צבעים שגרם לו לראות את האור האדום כלבן. "נהג הרכבת נהרג בהתנגשות, כך שאי אפשר לבדוק את הראייה שלו, אבל הולמגרן התעקש - ולבסוף הצליח לשכנע מנהל של אחד מקווי הרכבת השבדית לתת לו לערוך מבחני ראיית צבעים לעובדים ברכבת. זה היה מבחן פשוט: הוא נתן להם 40 קצוות צמר בגוונים שונים, הראה להם צבע מסוים וביקש מהם לבחור את כל הקצוות בצבע דומה. מי שבחרו צבעים משונים בלטו מיד לעין. מתוך 266 עובדי רכבת שבדק בקו אחד בלבד, הוא מצא 14 מקרים של עיוורון צבעים, לרבות מנהל תחנה ונהג. כך תאונת רכבת זניחה בשבדיה גילתה לעולם את עיוורון הצבעים. מובן שהעניין הפך לנושא התקשורתי החם ביותר של אותה תקופה. כל חברות הרכב והספנות אילצו את עובדיהם לעשות מבדקי ראייה, והתברר שיש הרבה עיוורי צבעים בכל אוכלוסייה בעולם. זו היתה תגלית דרמטית, שהרימה מהקרשים את התיאוריה המוזרה של גלדסטון. אם עיוורון צבעים היא מחלה אמיתית, ייתכן שגם היוונים הקדומים סבלו ממנה". אדום או צהוב? כחול או ירוק? אדום או צהוב? כחול או ירוק? צילום: shutterstock זו הפכה לדעה המקובלת? שאנשי העולם הקדום היו עיוורי צבעים? "זו היתה התשובה, ואפילו חתום עליה מישהו, רופא עיניים בשם הוגו מגנוס שחיבר את כל הנקודות ועשה דיאגנוזה היסטורית לראייה המוגבלת של הקדמונים. הוא טען שככל שספגנו יותר צבעים כך רגישות העין השתפרה, והשיפורים הנרכשים הללו הונחלו לדור הבא. הוא כמובן טעה. היום אנחנו יודעים ששום יתרון או חיסרון נרכש אינו עובר בתורשה. לג'ירפה אין צוואר ארוך משום שמתחה אותו דור אחר דור, אלא משום שג'ירפות שנולדו מעט גבוהות יותר זכו ליתרון תחרותי. אבל כל זה עדיין לא היה ברור באותה תקופה, ואפילו דארווין האמין אז שתוצאות של שימוש מאומץ באיברים מסוימים יכול לעבור לדור הבא. "עברו עוד כמה שנים עד שגם הרעיון הזה נפסל לגמרי. דארווין עצמו החל להבין שיש כאן בעיה, בעיקר בגלל פרק הזמן הקצר מאוד שהיה לחוש הצבע להתפתח. שוב נתקענו עם השאלה איך צבעים זכו להתייחסות בשלבים כל כך מאוחרים, ולפי אותו הסדר בכל התרבויות. המדענים היו צריכים לנסות כיוון אחר לגמרי, וכאן נכנסו האנתרופולוגים לתמונה. אלה הציעו לבדוק את מושגי הצבעים ואיך חווים אותם אוכלוסיות פרימיטיביות - קבוצות אתניות מרחבי העולם שהיו מנותקות מהציוויליזציה במשך אלפי שנים. רופא שבדי שנקלע לחופי סיביר ערך מחקר ממושך על חוש הצבע של בני שבט הצ'וקצ'י, רופאים אמריקאים בחנו את ראייתם של האינדיאנים, ומיסיונרים, רופאים ודיפלומטים בחנו עם שאלון צבעים מוכן כל יליד שפגשו בדרכם. התוצאות של המחקר הזה היו אישוש מרהיב למה שמצאו גייגר וגלדסטון בתנ"ך ובאיליאדה: בכל קצוות תבל הילידים סבלו מאותו פגם. כששאלו את בני שבט הנובי מה צבעה של פקעת צמר כחולה, הם אמרו "שחור". בני שבט ההסו השתמשו באותה מילה לכחול ולירוק. בני הצ'וקצ'י בסיביר הסתפקו בשלושה מונחים בלבד - שחור, לבן ואדום - כדי לתאר כל צבע. כפי שטען גייגר, הצבע שזכה לשם ראשון היה תמיד אדום. ובאף שפה כמעט לא היה מונח בלעדי לצבע הכחול". והראייה שלהם? "היתה בדיוק כמו שלנו. כולם זיהו את ההבדלים בין צבעים קרובים. המיסיונר שחי בקרב בני האובהררו בנמיביה כתב שהמקומיים יכולים לזהות את ההבדל בין ירוק לכחול, אבל נראה להם מגוחך לגמרי לבזבז מילה שלמה על מה שנחשב בתרבותם לשני גוונים של אותו צבע". בני שבט הצ'וקצ'י מסיביר. מזהים את הצבע הכחול, אך לא טורחים לתת לו שם בני שבט הצ'וקצ'י מסיביר. מזהים את הצבע הכחול, אך לא טורחים לתת לו שם צילום: shutterstock מה ילדים רואים בשמים אחרי המדינאי חד־האבחנה, הבלשן המחונן, רופא העיניים בר המזל והאנתרופולוגים החרוצים, נכנס בעל מקצוע חדש למשחק: הפסיכיאטר המהולל וו.ה.ר ריוורס. גם ריוורס היה רב־אשכולות: במשך שנים רבות חקר שבטים מבודדים, שינן את שפתם ולמד מקרוב את אורחות חייהם. מחקריו נחשבים לאבני יסוד של מדע האנתרופולוגיה. בשנים מאוחרות יותר הוא היה מהראשונים ליישם טכניקות פסיכואנליטיות כדי לסייע לקצינים הסובלים מהלם קרב, ונחל גם בכך הצלחה רבה. ב־1898 הצטרף למשלחת אנתרופולוגית של אוניברסיטת קיימברידג' לאיים של מיצרי טורס, בין אוסטרליה לגינאה החדשה. ריוורס ניצל את ההזדמנות כדי ללמוד באופן מדוקדק ומגוף ראשון איך ילידי המקום רואים צבעים. זה היה המחקר הרציני ביותר שנעשה בתחום באותה תקופה. ריוורס מצא שם בדיוק מה שמצאו אנתרופולוגים משאר העולם. תיאורי הצבע היו עמומים והשמות החד־משמעיים היחידים היו לשחור, לבן ואדום. אף שריוורס עקב באדיקות אחרי המחקר בתחום, הוא התוודה שחוויה אחת בכל זאת היכתה אותו בתדהמה. שכששאל את זקני השבט מה צבע השמים, הם הביטו מעלה בשמי התכלת ואמרו בלי לחשוב פעמיים "שחור". כששאל ילד מקומי למה דומה צבעם של השמים, הילד השווה אותם לצבעם של מים כהים ומלוכלכים. ריוורס כתב שלא האמין לשמע אוזניו. "חייב להיות משהו שגורם לילידים האלה לראות את הכחול המבהיק עמום וכהה מכפי שאנו רואים אותו", ציין. אבל הוא לא הצליח למצוא את הדבר הזה. גוונים של שחור גוונים של שחור צילום: shutterstock "היום אנחנו יודעים שישנו במוח מנגנון בדיוק כזה", אומר דויטשר. "לצד העובדה שהשחור שלהם הוא מושג רחב יותר ממה שאנחנו רגילים לו, מדענים נוטים להעריך שהם גם רואים את השמים באופן כהה במקצת לעומת עיניים מערביות. כשהשפה מרגילה אותנו להתייחס לשני גוונים כצבעים שונים, היא מאמנת אותנו להתייחס אליהם כמושגים שונים, ולמוח להגזים מעט את ההבדלים בין הצבעים האלה. במיוחד באזורי הגבול. בלשנים קוראים לתופעה הזו 'קפיצה קטגוריאלית'. המוח קצת מעוות את הצבע המקורי כדי שיתאים לקטגוריות הנקיות שלו". עלה בדעתך שאולי אנחנו טועים והם צודקים? שאולי זה אנחנו שרואים את השמים כחולים מכפי שהם? "אין כאן נכון ולא נכון. קשה להודות בכך ששחור וכחול נראים לנו כמו צבעים נפרדים רק בגלל המוסכמות התרבותיות שגדלנו עליהם. זה כאילו שהאינסטינקטים העמוקים ביותר שלנו צועקים לנו שכחול ושחור הם צבעים שונים, ממש כמו ירוק וכחול. זה ברור לנו ממש כמו שירוק־זית וירוק־דשא אינם צבעים שונים, אלא רק גוונים שונים של אותו צבע. "אבל אני רוצה לתאר לך סיטואציה אחרת: תאר לך שהפסיכולוג ריוורס היה רוסי בן המאה ה־19, והיה יוצא לאיים הבריטיים במקום לאוסטרליה ומבלה כמה חודשים בבדיקה מדוקדקת של הצעירים המקומיים. כשהוא היה חוזר לרוסיה, סביר להניח שהיה מספר בהתרגשות שהאוכלוסייה הילידית בבריטניה מבלבלת בצורה משונה בין הצבעים 'גולובוי' ו'סיניי'. למעשה, הם מכנים את שני הצבעים האלה באותו שם. בהתחלה הוא ודאי היה חושב שיש להם בעיה בראייה, אבל בדיקה קצרה היתה מוכיחה שהם יכולים להבחין בקלות בין שני הצבעים. ובכל זאת כינו את שניהם בשם 'כחול'. הוא יספר שכאשר לחץ אותם לקיר, הם הסכימו לומר שהצבע הראשון הוא 'כחול בהיר' והשני 'כחול כהה', אך עדיין התעקשו שזה מגוחך לקרוא לשני הגוונים האלה צבעים שונים. "כשאתה חושב על זה ככה, הרעיון שאוצר מילים מוגבל מצביע על ראייה פגומה מתגלה מהר מאוד כמטופש. ברור שדוברי אנגלית יכולים לראות את ההבדל בין כחול לתכלת, אבל המוסכמה התרבותית שלהם מתייחסת לשניהם כאל גוונים של אותו צבע. בעיניים רוסיות, וגם ישראליות, ברור שמדובר בשני צבעים נפרדים. ובדיוק כפי שהאנגלית מחברת את הכחול והתכלת למושג אחד, שפות אחרות מרחיבות את הצירוף הזה אל האזור הירוק־כחול כולו. אם בתרבות היוונית הצבע ירוק התרחב לצהוב, זה הגיוני שהדבש של הומרוס ירוק. ואם חום ואדום הם צבע אחד, זה סביר לגמרי ששור יהיה אדום". למה לכולם יש אדום אתה כותב על כך שכל שפה בעולם, מנותקת ככל שתהיה מהסביבה, תמצא תמיד מילים לצבעים על פי סדר קבוע. אם כך, לא הכל תלוי בתרבות. "לא, חלק ניכר מזה מקודד בגנים שלנו ועל כן אוניברסלי. בסוף שנות התשעים שני חוקרים מברקלי, ברנטו ברלין ופול קיי, עשו מחקר מקיף שבמסגרתו בחנו איך 20 דוברי שפות שונות מתייחסים לשמות של צבעים. הם מצאו שני דברים: הראשון הוא שמונחי צבע הם לא שרירותיים לגמרי. למרות הבדלים בולטים בין מערכות הצבע בשפות שונות, יש חלוקות של הספקטרום ששפות רבות מאמצות לעצמן, וחלוקות שאף שפה לא מאמצת. למשל, ירוק ואדום אף פעם לא נכנסים לשם צבע אחד. אבל ירוק יכול להתמזג עם כחול, צהוב ואפילו שחור. התגלית השנייה היתה ששפות רוכשות שמות לצבעים לפי סדר צפוי מראש, ממש כפי שחשף גייגר מאה שנה לפני כן. לתרבות יש חופש לבחור את גבולות הצבעים, אבל מבנה הספקטרום מוכתב מהגנים". ובכל זאת, למה התנ"ך מוצף באדום וריק מכחול? "יש לנו משהו מיוחד, משחר ההיסטוריה, עם הצבע האדום. כמו קופים אחרים, גם בני אדם עוצבו על ידי האבולוציה כך שהצבע הזה יעורר בהם התרגשות. ראיתי פעם שלט בגן חיות שהזהיר אנשים שלבושים באדום לא להתקרב לכלוב של הגורילה. ניסויים הוכיחו שכאשר אנשים נחשפים למשטחים גדולים של אדום נוצרים אצלם אפקטים פיזיולוגיים כמו עלייה בהתנגדות חשמלית של העור, המעידה על התרגשות. יש לזה סיבות אבולוציונית טובות. אדום מהווה סימן לדברים חיוניים רבים, בעיקר סכנה, דם ומין. את הצהוב והירוק אנחנו צריכים בגלל הצמחייה, והיכולת להבחין בין שני הצבעים, כמו במקרה של פירות בשלים ולא בשלים. "לכחול, בהקשר הזה, יש משמעות תרבותית מצומצמת מאוד. בעולם אין כמעט פירות או ירקות בצבע כחול, וגם שאר החומרים הכחולים בטבע נדירים מאוד. אנשים בתרבויות פשוטות יכולים להעביר חיים שלמים בלי לראות עצמים כחולים. אפשר להבין איך מבחינה אבולוציונית הוא הצבע הדחוף פחות". זה עדיין לא מסביר איך הומרוס יכל להביט מעלה ולפספס את כל הכחול הזה. "דברים מובנים מאליהם רק אחרי שיודעים אותם. כשהתחלתי את המחקר שלי, בתי עלמה החלה ללמוד לדבר. כיוון שעסקתי כל היום בצבעים, היא זכתה לתרגול אינטנסיבי בתחום, ולמדה לזהות שמות של צבעים בגיל מוקדם יחסית. משום שקראתי שוב ושוב את סיפוריהם של החוקרים, ואת העובדה שהיו המומים לחלוטין מזה שהספרות העתיקה הצליחה לפספס את צבע השמים, החלטתי לעשות ניסוי קטן: לא אמרתי אפילו פעם אחת לעלמה מה צבע השמים. רציתי לראות עד כמה הצבע הכחול הזה מובהק גם עבור מי שלא עבר עדיין את מכבש התרבות. "התרגול עבד טוב. היא זיהתה היטב עצמים כחולים כבר בגיל 18 חודשים, והתחילה להגיד 'בוו', שזה סוג של 'בלו', כשהיתה בערך בת 19 חודשים. היא גם היתה רגילה למשחקים שבהם אבא מצביע על עצמים ושואל מה הצבע שלהם. מדי פעם התחלתי להצביע למעלה ולשאול אותה מה צבע השמים. היא ידעה בדיוק מה הם השמים, והקפדתי לשאול אותה את זה רק כשהם היו כחולים מאוד. אף שהיא ציינה את שמם של עצמים כחולים רבים בבית, בכל פעם ששאלתי אותה על השמים היא בהתה מעלה במבט מבולבל, ונתנה לי מבט של 'על מה אתה מדבר?'. רק כשהיתה בת שנתיים הסכימה לענות לי על השאלה לגבי צבע השמים. היא אמרה 'לבן'. עבר עוד חודש עד שקראה לשמים בפעם הראשונה 'כחולים', וגם אז, יום אחד אמרה 'לבן', יום אחר 'כחול'. בסך הכל עברו כמה חודשים טובים מאז שזיהתה בפעם הראשונה משהו כחול ועד שקראה לשמים באופן קבוע 'כחולים'. "תחשוב עד כמה המשימה שלה היתה קלה באופן יחסי. היא עברה תרגול בזיהוי עצמים כחולים, ולמדה באופן מפורש שכחול שונה מלבן, אדום וירוק. כל מה שנשאר לה לעשות היה לזהות שלשמים יש בכלל צבע, ולהבין שהוא דומה לצבע של הדברים הכחולים שבסביבתה. ובכל זאת זה לא היה פשוט. כנראה זה לא כל כך טריוויאלי להביט בחלל עצום, ריק ומשתנה ללא הרף, ולהבין שהוא בעצם כחול מובהק ויפהפה. בשביל זה המציאו את המשוררים". http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,73... --------------------------- שנה בעיה עיקרית בסיפור המופרך שפרסם כלכליסט. ג'ון דלטון, אבי תורת האטומים ומגדולי המדענים בהיסטוריה, הציג כבר בשנת 1794 את עבודותיו המפורסמות על עיוורון צבעים, והמשיך לחקור תופעה זו כל חייו. זוהי הסיבה שעיוורון צבעים קרוי דלטוניזם, על שמו. ו'יליאם גלדסטון, אגב, נולד רק בשנת 1809, ובימיו ידעה היטב כל בריה בפלנטה הזאת מהו עיוורון צבעים. לפי כלכליסט, איש לא האמין לגלדסטון כשטען כי תופעת עיוורון הצבעים אכן קיימת. אולם, בואו נצא מנקודת ההנחה שו'יליאם גלדסטון לא ידע מאומה על גילוייו של דלטון, בן ארצו. הוא היה עסוק בתחומים שקשורים לבלשנות יוונית. אך האם גם לא שמע על תומאס יאנג, אף הוא מגדולי המדענים בהיסטוריה. יאנג נחשב לאדם האחרון שהיה בקיא בכל תחומי האקדמיה המערבית בתקופתו. הוא היה מדען בריטי מפורסם, אך גם בלשן מפורסם. יאנג היה הראשון שהצליח לפענח חלק מכתב החרטומים המצרי שהופיע באבן הרוזטה, בצד יוונית. בשנים 1801-1802 הסביר יאנג לעולם כיצד נגרם עיוורון הצבעים: ראיית צבע נוצרת מצירוף של שלושה צבעי יסוד – אדום, ירוק וכחול – המשפיעים על קולטנים שונים בעין. עיוורון צבעים הוא תוצאה של כשל במערכת קולטנים אחת או יותר. בשנה ההיא, ו'יליאם גלדסטון טרם נולד, אפילו עובר ברחם אימו עוד לא היה, אבל בכלכליסט מדווח כי שנים אחרי כן, איש מלבדו לא ידע על תופעת עיוורון צבעים. ומדוע? לפי הסברה המלהיבה שמופיעה בכלכליסט, ראיית צבע היא הסתגלות מודרנית, ומשום כך הבריות במאה ה-19 לא יכלו להאמין כי לפני אלפיים שנה אף בן אדם לא ראה את הצבע הכחול. ובכן, למעט עיוורי הצבעים כולם ראו גם ראו. קרי, התשובה לשאלה: למה אין כחול בתנ"ך, לא תוכל להיות "בזמנים ההם היו כל בני האדם עיוורי צבעים". עתה, האם באמת כחול אינו מופיע במקרא? מזה זמן רב תוהות הבריות מדוע אין כחול בתנ"ך. כשהתוודעתי לסוגיה המוזרה תהיתי ביחס לכוונתן: האם אין בתנ"ך מילה כלשהי המציינת את הצבע הכחול, או האם בתנ"ך רק חסרה המילה כחול שמשמעה צבע השמים. נתברר לי כי כוונתן היתה לאפשרות הראשונה. על סמך הסברה כי בתנ"ך אין מילה שמשמעה כחול, נערמו מול עיניי החומות תלי-תלים של פרשנויות מרחיקות לכת שמצאתי בספרות: מן הדעה שתושבי המזרח הקדום היו כולם עיוורי הצבע הכחול, ועד המסקנה כי גם ללא עיוורון צבעים, כשבשפה אין מילה המגדירה כחול, אזי לברייה האנושית אין יכולת להבחין בצבע במדויק. מכיוון שלדמיון אין גבולות, ומי ידע עד לאן תוביל אותנו ההשקפה בדבר היעדר הכחול בתנ"ך, שמא יאמר מאן דהוא כי נחתו בכדור הארץ חייזרים כחולים, ועיוורו את אבותינו לגל אור באורך 470 ננומטר כדי שאיש לא יבחין בהם, החלטתי לחקור פרשה זו ולצבוע את מסקנותיי בגוונים ברורים. הפעולה הראשונה שעשיתי היתה לבדוק בקונקורדנציה לתנ"ך האם באמת נעדרת ממנו המילה כחול שפשרה צבע. התברר כי כך הוא הדבר, אך מהי המשמעות? שאלתי פלוני, במסגרת חקירותיי, למה אין כחול בשירה ההודית העתיקה. הוא חשב רגע קצרצר ומצא הסבר: אולי בתקופה ההיא לא היו השמים כחולים. לפי דבריו, אם בעולם כלשהו לא מצוי דבר-מה בצבע כחול, אז ברור מאליו כי בשום ספר לא תיכתב המילה המציינת צבע זה. האם יתכן שהוא צדק? בשנת 1910 בירר אלברט איינשטיין מדוע אנו רואים שמים כחולים. הוא חישב את אופן פיזור האור על ידי מולקולות הגז שבאוויר, ומצא כי האור הכחול מתפזר ביתר קלות בהשוואה לפיזור האור האדום והאור הצהוב. מסיבה זו, האור שמקורו בשמש מגיע אלינו מכל כיווני השמים בצבע כחול, בשעה שהאור הישיר המגיע מן השמש הוא כתום (Einstein. 1910). חוקרי פלאו-קלימטולוגיה טוענים כי הרכב האטמוספרה בתקופת המקרא לא היה שונה מזה של ימינו, למעט סטיות זעירות. משלא הופרך, הסברו של איינשטיין תקף לכל הזמנים. לפיכך, כשנשא דוד המלך את עיניו אל השמים בחודש אלול, הם היו כחולים. גם הים היה כחול, וגם בספרות ההודית העתיקה מופיע הצבע הכחול. למשל, באגדה המיתולוגית על גרונו הכחול של שיווה, מסופר כיצד חברו האלים לשדים כדי להפיק ממי הים נקטר שמעניק אלמוות. תוצר הלוואי היה חומר שיכול היה להרעיל את כל כדור הארץ. האל שיווה שתה את הרעל והציל את העולם, אך כתוצאה מכך הפך גרונו לכחול. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו באזורנו, אומנם לא נמצאו פסלונים של שיווה, אך נתגלו פריטים אחרים מעשי ידי-אדם שצבעם כחול. כמה מהם תוארכו והתברר כי נוצרו בתקופת המקרא. שאלתי פלוני אחר מדוע בשירה הטיבטית הקדומה לא מופיעה המילה עיר? הוא מצא הסבר: אולי בכל אזור היו חיים מעט אנשים מכדי שתוכלנה להתהוות ערים, ואם לא התקיימו ערים, אז ודאי שאיש לא היה מסוגל לכתוב עליהן. אחרי כן שאלתי אותו למה כחול לא מופיע כצבע בתנ"ך? הוא היסס לרגע ואחר השיב לי כי אולי באותה תקופה עדיין לא ראו את הצבע הזה. דהיינו, היו קיימים חפצים כחולים, אך לא יכלו להבחין בהם. הוא הגיע לתשובה זו מפני שהתוויתי אותה דרך השאלה הראשונה, כנראה. מתברר כי הוא לא היה הראשון שהגה זאת. בדורות הקודמים טענו החוקרים כי תחושת הצבעים של הקדמונים התפתחה בהדרגה מתחושת האור, היתה לוקה בחסר במשך אלפי שנים, ומשום כך אין אצלם כינויים לצבעים הידועים לנו. האומנם? למדענים ברי כי ראיית הצבע הכחול בימי המקרא היא מחויבת המציאות. גם קרובינו בסדרת הפרימטים רואים צבעים כמונו ובכללם כחול (Bowmaker et al. 1991, Jacobs & Deegan. 1999). שתי השערות מבקשות להסביר מהו היתרון הסלקטיבי שראיית צבעים מעניקה לפרימטים: א. זיהוי פירות בשלים על הרקע המגוון של העלווה (Allen. 1879, Mollon. 1989, Regan et al. 2001), לנוכח הידיעה שתזונת הפרימטים מתבססת בעיקרה על פירות (Fleagle. 1999). ב. זיהוי עלים צעירים על רקע העלווה, הואיל ואלה בדרך כלל אדמדמים (Lucas et al. 1998, Dominy & Lucas. 2001). השערה שלישית אינה מתבססת על חיפוש מזון, אלא טוענת כי ראיית צבעים התפתחה מוקדם הרבה יותר, אצל האב הקדמון של הפרימטים, מתוך סברה כי היה פעיל בשעות היום ולא היה בעל-חיים לילי כפי שחשבו זמן רב (Tan & Li. 1999). אם דוד המלך ראה במו עיניו כי צבע השמים הוא כחול, מדוע לא ציין זאת בספר תהילים המיוחס לו. הוא מזכיר עשרות פעמים את השמיים במזמוריו, ואף לא פעם אחת כתב מהו צבעם. תשובה שניתן להרהר בה היא שבזמנים ההם כושר הביטוי של הבריות היה מוגבל, ובלשון העברית דאז טרם התפתחו כל מושגי הצבעים או שלא היו מדויקים במשמעותם, כפי שהינם בימינו. לא מצאתי אדם דובר עברית שלא שמע על צבע מוקה, או שאינו יודע מה משמעותו. לפני כמה מאות שנים המילה הזאת לא היתה קיימת בשפתנו. כיום יש לה אבחנה מדויקת המבדילה אותה מחום. אולם, המילה המציינת את הצבע החום עדיין לא התפצלה לכדי כמה מילים המתארות צבעים קרובים אך שונים. אם יוצג צבע מוקה בפני הנבדק והלה יתבקש לומר מהו הצבע, אפשר כי יגיד כי זהו חום. אם יתבקש להשיב שתי תשובות לשאלת הבוחן, רב הסיכוי שיאמר חום ומוקה. בעתיד אולי לא יהא זה עוד נכון, ורק מוקה יתקבל כתשובה היחידה. צהוב וכתום, לעומת זאת, התנתקו זה מזה. לפני כן היו מבוטאים כצהוב כהה וכצהוב בהיר, אך לא כמושגים בפני עצמם. משהומצא כתום הוא שימש כמילה נרדפת לצהוב כהה עד שדוברי השפה הפרידו אותו מן הצהוב. כל עוד לא נתגלתה כתובת עתיקה מזמן המקרא ובה מצוין כחול שפשרו צבע, מותר להניח כי המילה לא היתה קיימת באותה תקופה, והבריות שחיו בימים ההם אולי הכלילו את הכחול בתוך הגוונים הסגולים. יוצא, אפוא, שבימי המקרא יתכן כי היו קוראים לרקיע הכחול בשם שמים סגולים, ונשאלת השאלה האם היעדרות הכחול כצבע נבדל בפני עצמו, אלא כאחד הגוונים של הסגול, מבטלת את ההתייחסות כלפיו בראייה אנושית. קרי, אם אין ביטוי שיתאר אותו, אז בהכרח לא ניתן להתייחס אליו. שאלה זו מתבססת על ההנחה כי לפני המצאת שפה כלשהי, לא יכלו בני אנוש להבדיל ביודעין בין צבעים, אלא בתת-ההכרה בלבד, מפני שלא ניתן היה לתארם בדרך הביטוי. במילים אחרות, השפה המתפתחת היא זו שמחדדת את האינטרפרטציה של רשמי החושים. דעתי היא שבדרכים שונות משפיעה השפה על הלך ההסתכלות שלנו כלפי העולם. כשאני קורא they walk בספר הכתוב באנגלית, אני תוהה מיד, בכל פעם מחדש, מי מצוי במצב הליכה, האם הם או הן, ותהייה זו מפרה את שלוותי. נתברר לי כי את האמריקנים אין זה מטריד כלל. השפה המצומצמת שלהם מגבילה את אורח חשיבתם באיזשהו אופן. מאידך, ישנן מגבלות בשפה העברית באותם מקומות שבלשון האנגלית הינם מורחבים. מכאן יוצא כי רק אלה שיודעים את צמד השפות ומסוגלים לחשוב לפי שתיהן, רשאים לחקור את אחת משתי השפות ביחס להשפעתה על האינטרפרטציה. על מנת להגיע להבנה כללית כיצד השפה האנושית משפיעה על האינטרפרטציה, דרושים חוקרים שיודעים שפות רבות ומסוגלים לחקור בכלים שונים מכלל השפות. את מחקריהם יש לאחד לכדי ידיעה כללית אחת. ברם, שיטות המחקר של הבלשנים אינן שואפות לדיוק כמו במדעי הטבע. אי אפשר ליטול בבלשנות כמה הנחות יסוד, כמו תנועה יחסית ומהירות אור סופית, ולבנות עליהן את תורת היחסות הפרטית, שתהא מקובלת על כולם. עם זאת, ניתן לבדוק האם היעדר מילה המגדירה צבע מסוים מבטלת את ההתייחסות כלפיו, על סמך ידיעתנו כי לא לכל הצבעים ישנם שמות. נכין אלפי פתקים בכל גווני הקשת, אך מופרדים היטב אלה מאלה בסקלת הצבעים. נכניס את הפתקים בתפזורת לתיבה סגורה, ונבקש מן הנבדקים ליטול פתק אחר פתק ולרשום מהו הצבע, ולתאר בסולם של 1-10 עד כמה הוא קרוב בעיניו לצבע המדויק כפי שהינו נתפש במוחו. למשל, כחול 7, כחול 9 וכו'. אחרי כן, מוטל על הנסיין להשוות את סקלת הציונים שניתנו לפתקים בצבע כחול, לאמצע טווח אורכי הגל של הגוונים הכחולים שהופיעו בפתקים. אם הפתק בעל הציון הגבוה ביותר שעליו נאמר כי הינו כחול זהה לפתק בעל אמצע הטווח, ברי כי אנשי המקרא – שלא היו שונים מבחינה פיזיולוגית מבני האדם של ימינו – יכלו להבדיל בין גונם של שמים כחולים לבין גונו של ים כחול, שאינם זהים זה לזה, גם אם נעדרה המילה המגדירה אותם. תוצאות מחקרים דומים לניסוי שכזה, אכן מעידות כי היו מוכרחים להתייחס לקיומו של הצבע הכחול בעולמנו. אישוש לטענה כי בני תקופת המקרא התייחסו לצבע זה, מצוי בפיגמנט הסינטטי 'כחול מצרי' (CaCuSi4O10 or CaO·CuO·4SiO2). במצרים העתיקה היה קרוי hsbd-iryt, שמשמעו לפיס לזולי מלאכותי. הן אבן החן לפיס לזולי (Na,Ca)8(AlSiO4)6(S,SO4,Cl)1-2)) היא כחולה והן הפיגמנט הסינטטי שחיקה אותה היה כחול. הזהות בין צבעם של שני חומרים אלה ופירושו המילולי של הפיגמנט הסינטטי מצביעים היטב על התייחסות לקיומו של הכחול, בנפרד מצבעים אחרים. כמו כן, אם לא יכלו להתייחס לצבעו הנדיר בין אבני החן, אזי מדוע ערכו של לפיס לזולי היה כה רב בעיני הקדמונים? יכלו הם ללקט אבנים בצבעים נפוצים יותר מכחול. האבן לפיס לזולי היתה קרויה בתקופת המקרא בשם ספיר. רק בתקופה המודרנית החלה לשמש המילה ספיר כשמו של קורונדום (Al2O3) כחול. בספר שמות כד, פסוק י, נכתב: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". פירושו של הפסוק הוא שהשמים עצמם היו בצבע הספיר. ואותה הקבלה ניתן למצוא בספר יחזקאל א, פסוק כו: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". פירושו של פסוק זה הינו שמושבו של האל בשמים שצבעם כספיר. העובדות לפיהן בני תקופת המקרא הבחינו בצבע הכחול, והזכירו את השמים פעמים רבות בכתביהם, אך כמעט מבלי לציין את צבעם, מעלה שוב הקושיה "למה כחול אינו מופיע כצבע במקרא". ניתן להמשיל אותה לשאלה "למה לא מופיעה המילה אמריקה בספר מסוים". אם הספר חובר בשנת 2001, אנו נתייחס להיעדרה בניחותא. אולי גם המילה לטאה אינה מופיעה בספר זה. אף ספר, למעט מילון, אינו אמור להכיל את כל המילים הקיימות בשפה כלשהי. אולם, אם בספר שנכתב באירופה בשנת 1401 לא מופיעה המילה אמריקה, מפרשים את חסרונה בדרך נוספת: בשנת 1401 לא היה ידוע באירופה על אמריקה, ומשום כך לא כתבו אודותיה. אם כחול אינו מופיע כצבע בתנ"ך, מהו פירוש הדבר? האם לא ידעו על קיומו של צבע זה בימי המקרא כפי שלא ידעו באירופה על אמריקה בשנת 1401, או שכחול אינו מופיע בתנ"ך כשם שהמילה אמריקה אינה מופיעה בספר כלשהו שנכתב בשנת 2001? העובדה שמנוע החיפוש של גוגל מציג מאות אלפי תוצאות של הצירוף שמים כחולים מעידה כי בימינו הוא מקובל. יתכן כי בזמן המקרא לא היה נהוג לעשות כן. גם המילה צבע, כתחום בין אורכי גל של אור, אולי אינה מופיעה בתנ"ך. נמצא אותה רק בספר שופטים ה, פסוק ל: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". למרות שפירשו פסוק זה אחרת, יתכן כי הכוונה בדברים אלה היא לשלל של רחם (Neophron) ושל צבוע (Hyaena). העוף הדורס והיונק הטורף ידועים כגונבי נבלות, ואפשר שהמפרשים לא הצטיינו בידיעות זואולוגיות. הצבוע מוזכר בספר שמואל א' יג, פסוק יח: "והראש אחד יפנה דרך בית חרון והראש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הצבעים המדברה". וגם בספר ירמיהו יב, פסוק ט: "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה". אם כי מפרשים אף את הצבוע המוזכר בפסוק זה בהקשר של צבע (Color). ואולי מסתתר הכחול מבעד למעטה האטום לעינינו. ניתן להעלות על הדעת כי הביטוי לצבע הכחול אינו מובדל בתנ"ך ומצוי לו בתוך מילה בעלת הגדרה כללית. אינדיאנית אחת, משבטי טופי-גוארני, שפגשתי באגן האמזונאס היתה עם עיניים כחולות, פרי זיווגי-כלאיים עם זר, כנראה. היא לא היתה מסוגלת לומר כי צבען כחול. בשפתה, לשמים ישנם כמה שמות לפי צבעם. שמים כחולים מתוארים על ידי מילה ייחודית השונה מזו המתארת שמים בצבע אחר. אבל המילה כחול, לכשעצמה, כשהיא מופרדת מן המילה שמים, לא היתה קיימת. דוגמה היפותטית מקבילה היא שבעברית לא היתה מילה המציינת קיר ולא היתה מילה המציינת נייר, אולם היו מילים המציינות קיר לבן וקיר חום, ונייר לבן ונייר חום. לפיכך, אין לפסול את האפשרות שמא הצבע הכחול מובלע במילה מסוימת שפשרה טרם נתברר לנו באופן מדוקדק. את הקושיה "למה כחול אינו מופיע כצבע במקרא" גם ניתן להמשיל לשאלה "למה לא הובן פשר המילה וינלנד בשנת 1501". בשנה זו נתברר כי אמריקה היא יבשת בלתי ידועה עבור בני אירופה, אף שנתגלתה להם חמש מאות שנה לפני כן ונקראה וינלנד, אך גילוייה נשכח במרוצת הזמן. הללו שנתקלו במהלך המאה ה-16 במילה וינלנד בכתבים קדומים יותר, לא תפשו כי וינלנד אינה אלא אמריקה. יתכן כי קיימת מילה במקרא המציינת את הצבע הכחול, ופשרה זה טרם נתברר לנו. המילה תכלת מופיעה במקרא עשרות פעמים, בין השאר בספר אסתר ח, פסוק טו: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה". בגמרא מסופר כי היו מפיקים את התכלת מחילזון ימי: "חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים" (מנחות מד א). מנהג הצביעה בתכלת היה קיים גם בימיו של הירונימוס. כשהתקין בסוף המאה ה-4 את הוולגטה, הוא תרגם ללטינית את הפסוק מספר אסתר: Mardochæus autem de palatio et de conspectu regis egrediens, fulgebat vestibus regiis, hyacinthinis videlicet et æriis, coronam auream portans in capite, et amictus serico pallio atque purpureo. Omnisque civitas exultavit atque lætata est. המילה Hyacinthinis משמעה צבע היקינתון, שהינו גם כחול. מעיד על צבע זה השם המדעי של ארה יקינתונית (Anodorhynchus hyacinthinus). זהו תוכי גדול בצבע כחול. בלשון האוגריתית, הקרובה לעברית המקראית, תכלת קרויה אקנו, מילה הקשורה ל-uknu, השם באכדית של לפיס לזולי, שהינה אבן כחולה, כאמור. כמו כן, המילה takiltu באכדית פירושה צמר כחול. בימינו הצליחו החוקרים להפיק, בנפרד מן הצבע הסגול, גם צבע כחול מן הבלוטה התת-זימית של החילזון ארגמון קהה קוצים (Elsner. 1992). גם ידוע לנו כי חילזון זה (Hexaplex trunculus) חי בחופי הים התיכון של ארצנו בתקופת המקרא. מכאן ניתן להניח כי החומר שקרוי תכלת היה בצבע כחול, ואולי שימשה המילה תכלת גם כדי להגדיר צבע זה (בזמננו, הצבע הכחול והצבע התכול התנתקו זה מזה, אך תכול נגזר מן החומר תכלת, שככל הנראה, היה כהה ממנו). האם יש ממש בהנחה זו, כי המילה תכלת הגדירה הן את החומר והן את צבעו? כמה משמות הצבעים המוזכרים במקרא נגזרו מחומרים בעלי אותם הצבעים. אדום נגזר מדם; ירוק מעלי ירק; לבן, כנראה, משם נוסף של חלב שנשכח (גם שמות צבעים שנוצרו מאוחר יותר נגזרו בדרך זו: אפור מאפר, בורדו מן היין שמופק בחבל הצרפתי, כסוף מן המתכת כסף, ורוד מפרח הוורד, זית מן הפרי הנכלל בשבעת המינים). ניתן היה לטעון כי הדברים התרחשו במהופך, אולם ידוע כי דם, למשל, היא מילה המצויה בשפות קדומות מאד, שמיות ואחרות, וסדר המאורעות היה שביחס ליין אמרו אנשי העולם העתיק כי הוא נראה כמו דם, לפני שהגדירו את צבעו כאדום. על כן, אפילו איננו מוצאים את המילה תכול בתנ"ך אין פירוש הדבר שבזמנים ההם לא שימש החומר תכלת גם להגדרת צבעו. בתנ"ך גם לא מצויה המילה זהוב. האם היעדרה מנע מלדעת מהו צבע הזהב? טווח הגוונים הצהובים שבו צבועים מינרלים הוא רב, אולם בני האדם תמיד חיפשו את המינרל הזהוב. קרי, המילה המציינת זהב שימשה הן כהגדרת המתכת והן להגדרת צבעה. היה אשר היה החומר תכלת, נהיר היטב כי כולם ידעו מהו צבעו עד בוא הגלות היהודית בראשית המאה ה-8. חומר נוסף שחשוד כי צבעו כחול מוזכר בספר יחזקאל כג, פסוק מ: "ואף כי תשלחנה לאנשים באים ממרחק אשר מלאך שלוח אליהם והנה באו לאשר רחצת כחלת עיניך ועדית עדי". הכחלת עיניים זו אין פירושה המילולי, כנראה, מריחת משחה כחולה מסביב למפתחי העיניים, אלא שימוש במשחה הקרויה כוחל באמצעות משיחות מכחול. מהי משחה זו? כוחל שימש במזרח הקדום בעיקר להגנת העיניים מפני בוהק השמש המדברית, להגנה על העפעפיים מפני התייבשות, ולהגנה מפני זבובים שנמשכו אל העיניים באקראי או בגלל לחותן, ולפי הדעה הרווחת באותה תקופה היו המקור למחלות עיניים. הוא גם שימש לצורכי איפור לשם הדגשת העיניים והבלטת גודלן וצורתן. הקדמונים הכינו את המשחה על ידי ערבוב שרף, שמן וחומרים אחרים עם אבקה של אחד מיני כמה מינרלים, שהיווה את הבסיס לכוחל. אין לדעת בוודאות לאיזה מן המינרלים מתכוון המקרא, אולם כדאי לברר מהו צבעם. דרך אחת לעשות זאת היא לקרוא את התיאורים של כוחל אצל פרשני ימי הביניים, כפי שנוהגים הבלשנים, ולהסיק על פיהם מה היה צבע החומר בשנת 1000 לפנה"ס. הרמב"ם סבור היה כי צבעו של כוחל הוא כצבע השמים. כך כתב ב'משנה תורה' (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו שלרקיע. והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה הצביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באיסטיס או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית". מן הצמח איסאטיס (Isatis tinctoria) הפיקו במזרח הקדום את הצבע הכחול, כפי שהפיקו מן הצמח ניל הצבעים (Indigofera tinctoria); "המשחירין", לפי הרמב"ם וקודמיו, הוא צבע השמים המשחירים, קרי כחול כהה מאד. על כן, פירוש הביטוי "השחרת עיניים" הוא הכחלתן בגוון כהה, כצבעם של דמדומי השחר, לפני שעולה החמה. צירוף המילים "השחרת עיניים" כמריחת צבע שחור הוא שימוש מודרני. דרך שניה היא לבדוק מה ידוע לכימאים על הרכב הכוחל, להשיג את המינרלים ששימשו להכנתו ולבחון מהו צבעם, בתקווה שהבוחן אינו עיוור של צבע כחול בדומה לכל הקדמונים, לפי אחת הסברות. אחד המינרלים ששימש להכנת כוחל הוא נציץ העופרת, מן התצורות של גופרת העופרת (PbS). הוא מצוי בהר חרמון וצבעו אפור עם גוונים כחלחלים. המינרל השני הוא אנטימון גופרתי (Sb2S3). גם צבעו אפור ובעל גוונים כחלחלים. אבקתם של גופרת העופרת ושל אנטימון גופרתי היא בצבע אפור כהה, אך אין משמעות הדבר שלא ייחסו לה גוונים כחלחלים בשפה או במחשבה. כך, למשל, פרי התפוז הינו בצבע כתום, ואילו מיץ תפוזים הינו בצבע צהוב, אבל הבריות טוענות כי צבעו כתום, חרף מראה עיניהן שלא ניתן להתבלבל בו. הן מייחסות למיץ את הצבע של החומר שממנו הופק. המינרל השלישי והמינרל הרביעי הם תצורות של פחמת הנחושת הבסיסית: אזוריט (Cu3(CO3)2(OH)2) שצבעו כחול, ומלכיט (Cu2CO3(OH)2) שצבעו דומה לטורקיז (CuAl6(PO4)4(OH)8·4H2O). מלכיט ואזוריט מופיעים במכרות תמנע, לפעמים שלובים זה בזה, ואולי כתשו אותם יחדיו לאבקה. טקסט מצרי קדום מתאר כי בדרך כלל היו מורחים את העפעפיים בגופרת העופרת או באנטימון גופרתי, ואת העור שמתחת לעיניים היו מורחים בפחמת הנחושת הבסיסית (Forbes. 1965). דומה כי לא תהיה זו טעות לסבור כי צבעה של משחת הכוחל היה מצוי גם בטווח הגוונים הכחולים. מריחת משחת כוחל מסביב למפתחי העיניים משמעה המעשי היה מריחת משחה כחולה, ככל הנראה. כפי שהמילה המציינת זהב שימשה גם להגדיר את צבעו, וכפי שהמילה המציינת תכלת אולי שימשה להגדיר את צבעו, כך יתכן כי המילה המציינת כוחל שימשה גם להגדיר את צבעו. כך היה נהוג בימים עתיקים, ואין להסיק מהיעדר המילה כחול במקרא כי דווקא צבע זה היה יוצא דופן ולא הוגדר באותם זמנים. חיזוק נוסף אנו מוצאים בדרך יצירת שמות הצבעים בעברית: אם אדום מדם, ירוק מעלי ירק, לבן מלבן (חלב), אז ממה נגזרה המילה כחול? כוחל היא המילה הקרובה ביותר מבחינת הגייתה לכחול. אין מילה אחרת. יתרה מכך, במזרח הקדום שימש חומר נוסף לצביעת עפעפיים, ובניגוד לכוחל, צבעו היה שחור בוודאות גמורה (Habashi. 2005). שמו היה כם (Khem), כלומר "שחור". ארץ מצרים היתה ידועה בעולם העתיק בשם כם ("השחורה&quot, בגלל אדמת הסחף השחורה והפורייה שהותיר נהר הנילוס כשנסוג לאחר הצפתו השנתית (Hopkins. 1934, Partington. 1960). יוצא, אפוא, שבזמנים ההם ידעו הבריות להבדיל בין כוחל שצבעו היה גם בטווח הגוונים הכחולים, ובין כם שצבעו שחור, וכשרצו להשחיר את עיניהן במובן המודרני הן השתמשו ב'כם'. סיכומו של דבר, מבחינה הסתברותית אין משקל רב לטענה כי לא היתה קיימת מילה שהגדירה את הצבע הכחול בתקופת המקרא. אולי היו אף שתי מילים: כוחל ותכלת. העובדה שטרם נמצא האב הקדמון המשותף לשימפנזה ולאדם אין משמעה כי לא היה קיים. ראיות עקיפות בממצאי המאובנים מעידות שהתקיים באפריקה לפני מיליוני שנים. העובדה שאפילו פעם אחת לא הוזכר בכתבי הקודש הנוצריים כי ישו צחק אין משמעה שמעולם לא עלתה בת שחוק על פניו. גם העובדה שלא נכתב במפורש כחול בתנ"ך אין משמעה כי צבע זה לא היה ידוע בשמו בתקופת המקרא. הראיות העקיפות מצביעות אחרת. הן ידוע כי טענה הגורסת כי לא קיים דבר-מה, מפני שטרם הצליחו למצאו, אינה טענה אמיתית. היא צריכה להיאחז בממצאים שיאששו אותה. לשוללי הכחול בתנ"ך אין ממצאים כאלה, או לכל פחות, הם טרם הציגו אותם לבחינה. יהודה בלו

• ‏29 נובמבר 2013

• אין תגובות

• אין די

מה אפשר ללמוד מזה על אבולוציה, בלשנות וההיסטוריה של מדעי המוח אורן הוברמן 14.07.1 חוקרי תנ"ך מנסים לפצח את התעלומה הזו יותר מ־200 שנה. בעוד שהצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק וצהוב מופיעים בתנ"ך פעמים רבות ותחת מושגים שונים, הצבע הכחול - אחד הצבעים הדומיננטיים על פני כדור הארץ, צבעם של השמים והים - אינו מופיע אפילו פעם אחת. הצבע האדום, לדוגמה, מוזכר עשרות פעמים בתנ"ך, וגוונים שונים של הצבע אף זכו למושגים משלהם ("ארגמן" לצבע אדום כהה, "שני" לאדום־כתמתם ו"סיקרא" לאדום עז). הים, המוזכר בתנ"ך 124 פעמים, זוכה לאינספור תיאורים. הוא "גדול ורחב ידיים", "סוער", "שותק", "מוחץ", "רועם" ו"עומד מזעפו". לעולם לא כחול. והתנ"ך אינו יוצא דופן בזה. המדינאי הבריטי וחוקר התרבות היוונית וויליאם גלדסטון חקר במשך יותר מ־30 שנה את האיליאדה והאודיסאה, הנחשבות ליצירות ספרות מכוננות בתרבות המערב, ופרסם מחקר בן יותר מ־1,700 עמודים שנחשב עד היום למקיף ביותר שנעשה על עבודותיו של המשורר היווני הומרוס. הוא ירד לעומק הדברים כל כך, עקצו אותו מבקריו, עד שאפילו דבר טריוויאלי כמו תפיסת הצבע של המשורר זכתה אצלו לפרק שלם. ואז הם קראו מה כתב בפרק הזה: גלדסטון הסביר, ברצינות גמורה ותוך צירוף 30 עמודים של דוגמאות, שאין דרך להסביר את תיאורי הצבע המשונים של הומרוס באיליאדה מלבד להניח שהוא ובני תקופתו ראו את העולם בצבעים אחרים לגמרי מאלו שאנו מכירים. את צמר הכבשים וגוון עורם של השוורים מתאר הומרוס כסגול, את הדבש הוא רואה כירוק, ובעלי חיים כמו אריות וסוסים נצבעים בכתביו דווקא באדום. אבל הדבר המוזר ביותר הוא מקומו של הצבע הכחול. בשתיים מיצירות המופת הגדולות בהיסטוריה האנושית, בטקסטים הציוריים, עמוסי הפרטים ומלאי החיים ביותר שנכתבו, לא מופיע אפילו פעם אחת הצבע הכחול. כשהומרוס מתאר בהתרגשות את הים הוא כותב שהוא "נראה כמו יין", ובמקרה אחר "כמו פרח הסיגלית". גם השמים זוכים לעשרות תיאורים משתפכים, אך אין כל אזכור לצבעם. "היתה מונחת לפני הומרוס הדוגמה המושלמת ביותר לכחול", כתב גלדסטון, "אך הוא אינו מתאר את השמים ככאלה אף לא פעם אחת. שמיו זרועי כוכבים, רחבי ידיים, כבירים, בגון הברזל או הנחושת, אך אף פעם לא כחולים". פתרון אפשרי היה שהומרוס היה עיוור, אך גלדסטון שולל את האפשרות הזו מכל וכל. "בכל היבט פרט לצבע, התיאורים שלו חיוניים ומוחשיים באופן שאדם שלא ראה את העולם במו עיניו לא יכול לכתוב", הסביר. הפוטושופ של המוח איך אנחנו רואים צבעים המוח לא רק משנה זיכרונות בדיעבד, הוא גם משפיע על תפיסת המציאות שלנו בזמן אמת אורן הוברמן, 4 תגובות לכתבה המלאה עשר שנים לאחר שפרסם גלדסטון את מחקרו, נכנס לסיפור חוקר השפות אליעזר גייגר. הודות לשליטתו של גייגר בשפות עתיקות, הוא החל לחקור את תיאורי הצבע בטקסטים קדומים של תרבויות שונות ברחבי העולם. הנה התיאור של מה שמצא בכתבים הודיים עתיקים: "המזמורים האלה, בני יותר מעשרת אלפים שורות, גדושים בתיאורי הרקיע. אין כמעט נושא המוזכר בהם יותר פעמים. משחקי הצבע של השמש ושקיעתה האדמומית, היום והלילה, עננים וברקים, האוויר והאֶתר, כל אלה נחשפים לפנינו שוב ושוב, בפאר ובמוחשיות רבה. רק דבר אחד לא תוכל ללמוד מהשירים העתיקים האלה אם אינך יודע אותו עדיין, וזו העובדה שהשמים כחולים". את אותן תופעות בדיוק מצא גייגר בכתבים סיניים, בסאגות האיסלנדיות ובקוראן. אין כחול. במשך 150 שנה תעלומת הצבע הכחול (ושאר הצבעים המשובשים) הסעירה את עולמם של היסטוריונים, בלשנים, חוקרי דת, ביולוגיה וספרות. "היתה סיבה טובה לכך שעסקו בה ללא הרף, במשך שנים, המוחות הטובים ביותר בנמצא וגם הקשקשנים היצירתיים ביותר", אומר הבלשן גיא דויטשר. "היא מסעירה את הדמיון משום שהיא מדברת על משהו שהוא כל כך בסיסי ואינסטינקטיבי בחיים שלנו, שנדמה שאין עליו בכלל ויכוח אם מקורו בתרבות או בגנטיקה. אין שום דבר פילוסופי בהבדל בין צהוב לאדום או בין ירוק לכחול. צבעים נמצאים בקומת הקרקע של התפיסה, וככאלו ברור לנו לגמרי שהם היו שם מאז ומתמיד, חלק בלתי נפרד מהגנטיקה האנושית שמשותפת לכולנו. יש משהו מטלטל בלגלות שייתכן שזה לא לגמרי ככה". דויטשר (42) נולד וגדל בתל אביב. בתיכון התאהב במספרים ואחרי הצבא נסע לקיימברידג', לאחת הפקולטות הטובות בעולם למתמטיקה, כדי ללמוד שם לתואר ראשון. כשסיים החליט שמתמטיקה בעצם לא מעניינת אותו במיוחד, והחל ללמוד בלשנות. בתחום הזה גם עשה את הדוקטורט שלו. ספרו החדש, "בראי השפה", הוא המחקר הרציני והמקיף ביותר שנערך על הקשר בין שפה וצבע. הוא גם מסע היסטורי־ביולוגי־בלשני המספק הצצה נדירה לדרך הפתלתלה, הבלתי צפויה, שבה תגליות מדעיות חושפות את עצמן לעולם. הוא תורגם לשמונה שפות, בהן גם עברית, ונכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר של 2010 של "האקונומיסט", "הניו יורק טיימס" ו"הפייננשל טיימס". אני שואל את דויטשר למה בחר לחקור דווקא צבעים. "אני זוכר שסיפרו לנו בשיעור תנ"ך, בבית הספר היסודי, את הסיפור על הפרה האדומה", הוא נזכר ברגע האאוריקה שלו. "כששאלתי את המורה איפה מוצאים פרות אדומות היא אמרה לי שמדובר בפרות נדירות מאוד. כבר אז הבנתי שמדובר בקשקוש. שם גם התחיל הסיפור מבחינתי". דויטשר. "כששאלתי את המורה שלי מה זו פרה אדומה היא אמרה לי שזו פרה נדירה. כבר אז הבנתי שזה קשקוש" דויטשר. "כששאלתי את המורה שלי מה זו פרה אדומה היא אמרה לי שזו פרה נדירה. כבר אז הבנתי שזה קשקוש" צילום: יואב גלאי שר, פילולוג ובלש מחפשים כחול "כשחשבתי לחקור את חידת הצבעים הנעלמים, הערכתי שזו לא תהיה עבודה קשה מדי. זה תחום שנחקר יותר ממאה שנה, והנחתי שאצטרך רק לסכם את החומר שהצטבר. מהר מאוד גיליתי שטעיתי", אומר דויטשר. "המידע הנגיש היה ברובו אקסיומות לא מבוססות של בלשנים שרק ציטטו זה את זה. מאוד לא רציתי לכתוב שטויות, אז התחלתי לשבת בספריות, ללכת אחורה עד כמה שאפשר, לעקוב אחרי מי שניסו לפצח את החידה הזאת ולהמשיך בעצמי מהנקודה שבה הם נתקעו. ככל שהעמקתי, כך המחקר הזה הרגיש יותר ויותר כמו סדרת דרמה טובה". מתי הבנת שיש כאן סיפור יוצא דופן? "כשקראתי את המחקר של גלדסטון, האדם היחיד שזיהה שהטקסטים היווניים מבולבלים לגמרי בכל הנוגע לצבעים. אני מורגל לכתיבה אקדמית תפלה ומשעממת, והטקסטים שלו היממו אותי במקוריות ובתעוזה שלהם. מתוך מה שלמד מתיאורי הצבעים בלבד הוא פיתח שתי טענות מהפכניות: הוא טען שהומרוס ובני תקופתו היו ככל הנראה עיוורי צבעים, ושהיכולת העכשווית שלנו לחוות צבעים היא הודות לאבולוציה מהירה במבנה העין שהתרחשה במאות השנים האחרונות. זה היה חריג משום שהרעיון של אבולוציה רק החל להתגלגל לראשונה באותן שנים. אף שהפרשנות שלו היתה שגויה, הוא פרץ את הדרך לכל המחקר שהגיע אחריו. "גייגר, האיש השני שנכנס עם כל הלב אל תוך חידת הצבע, ניסה בהתחלה להתקדם בכיוון המקורי של גלדסטון. מספרים על גייגר שכאשר היה בן שבע אמר לאמו שהוא רוצה ללמוד יום אחד את 'כל השפות', והוא גם הצליח להתקרב לאידאל הזה יותר מכל אדם אחר באותה תקופה. גייגר גילה שבמשך אלפי שנים האנושות לא נתנה שם לצבע הכחול. אבל הוא מצא עוד משהו: שבשפות האירופיות המודרניות המילים לכחול נגזרו ממילים עתיקות ל"ירוק" או ל"שחור". הוא הלך עוד אחורה בטקסטים עתיקים וגילה שבראשית הכתב לא היתה ברוב השפות אפילו מילה ל"ירוק". הצבעים היחידים שהיו נפוצים תמיד הם שחור ואדום. אחר כך הגיעו הצהוב, הירוק, ובסוף כחול וסגול. ומה שהיה די מרעיש הוא שההתפתחות הזו התחוללה בדיוק באותו סדר בתרבויות שונות ברחבי העולם. גם גייגר האמין שהאבולוציה שעברו הצבעים בתרבויות השונות מרמזת על תהליך פיזיולוגי. לרוע המזל הוא נפטר מהתקף לב בגיל 42 ולא הספיק לסיים את המחקר שלו". איך זה שהרעיונות של גלדסטון זכו להתעלמות כזו? בכל זאת, הוא אמר שחלק מהאנושות ראתה את המציאות בצבעים הלא נכונים. "אף אחד לא לקח ברצינות את הטיעונים שלו בנוגע לעיוורון הצבעים, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר בנושא התעכב מאוד. באותה תקופה אף אחד לא ידע שעיוורון צבעים קיים. המקרים המתועדים הראשונים התגלו רק שנים אחרי שפרסם את המחקר שלו. מי שהוכיח לעולם שעיוורון צבעים היא עניין רציני היה בחור שבדי בשם פרטיוף הולמגרן, מומחה לאנטומיה של הראייה וטיפוס שרלוק־הולמסי שכזה. הולמגרן קרא בעיתון על רכבת אקספרס שהנהג שלה לא ציית לאור האדום ובמקום לבלום האיץ והתנגש ברכבת אחרת. להולמגרן היתה השערה אחרת: הוא טען שהגורם לתאונה היה הנהג - אבל לא משום שהתרשל, אלא משום שהיה לו סוג מסוים של עיוורון צבעים שגרם לו לראות את האור האדום כלבן. "נהג הרכבת נהרג בהתנגשות, כך שאי אפשר לבדוק את הראייה שלו, אבל הולמגרן התעקש - ולבסוף הצליח לשכנע מנהל של אחד מקווי הרכבת השבדית לתת לו לערוך מבחני ראיית צבעים לעובדים ברכבת. זה היה מבחן פשוט: הוא נתן להם 40 קצוות צמר בגוונים שונים, הראה להם צבע מסוים וביקש מהם לבחור את כל הקצוות בצבע דומה. מי שבחרו צבעים משונים בלטו מיד לעין. מתוך 266 עובדי רכבת שבדק בקו אחד בלבד, הוא מצא 14 מקרים של עיוורון צבעים, לרבות מנהל תחנה ונהג. כך תאונת רכבת זניחה בשבדיה גילתה לעולם את עיוורון הצבעים. מובן שהעניין הפך לנושא התקשורתי החם ביותר של אותה תקופה. כל חברות הרכב והספנות אילצו את עובדיהם לעשות מבדקי ראייה, והתברר שיש הרבה עיוורי צבעים בכל אוכלוסייה בעולם. זו היתה תגלית דרמטית, שהרימה מהקרשים את התיאוריה המוזרה של גלדסטון. אם עיוורון צבעים היא מחלה אמיתית, ייתכן שגם היוונים הקדומים סבלו ממנה". אדום או צהוב? כחול או ירוק? אדום או צהוב? כחול או ירוק? צילום: shutterstock זו הפכה לדעה המקובלת? שאנשי העולם הקדום היו עיוורי צבעים? "זו היתה התשובה, ואפילו חתום עליה מישהו, רופא עיניים בשם הוגו מגנוס שחיבר את כל הנקודות ועשה דיאגנוזה היסטורית לראייה המוגבלת של הקדמונים. הוא טען שככל שספגנו יותר צבעים כך רגישות העין השתפרה, והשיפורים הנרכשים הללו הונחלו לדור הבא. הוא כמובן טעה. היום אנחנו יודעים ששום יתרון או חיסרון נרכש אינו עובר בתורשה. לג'ירפה אין צוואר ארוך משום שמתחה אותו דור אחר דור, אלא משום שג'ירפות שנולדו מעט גבוהות יותר זכו ליתרון תחרותי. אבל כל זה עדיין לא היה ברור באותה תקופה, ואפילו דארווין האמין אז שתוצאות של שימוש מאומץ באיברים מסוימים יכול לעבור לדור הבא. "עברו עוד כמה שנים עד שגם הרעיון הזה נפסל לגמרי. דארווין עצמו החל להבין שיש כאן בעיה, בעיקר בגלל פרק הזמן הקצר מאוד שהיה לחוש הצבע להתפתח. שוב נתקענו עם השאלה איך צבעים זכו להתייחסות בשלבים כל כך מאוחרים, ולפי אותו הסדר בכל התרבויות. המדענים היו צריכים לנסות כיוון אחר לגמרי, וכאן נכנסו האנתרופולוגים לתמונה. אלה הציעו לבדוק את מושגי הצבעים ואיך חווים אותם אוכלוסיות פרימיטיביות - קבוצות אתניות מרחבי העולם שהיו מנותקות מהציוויליזציה במשך אלפי שנים. רופא שבדי שנקלע לחופי סיביר ערך מחקר ממושך על חוש הצבע של בני שבט הצ'וקצ'י, רופאים אמריקאים בחנו את ראייתם של האינדיאנים, ומיסיונרים, רופאים ודיפלומטים בחנו עם שאלון צבעים מוכן כל יליד שפגשו בדרכם. התוצאות של המחקר הזה היו אישוש מרהיב למה שמצאו גייגר וגלדסטון בתנ"ך ובאיליאדה: בכל קצוות תבל הילידים סבלו מאותו פגם. כששאלו את בני שבט הנובי מה צבעה של פקעת צמר כחולה, הם אמרו "שחור". בני שבט ההסו השתמשו באותה מילה לכחול ולירוק. בני הצ'וקצ'י בסיביר הסתפקו בשלושה מונחים בלבד - שחור, לבן ואדום - כדי לתאר כל צבע. כפי שטען גייגר, הצבע שזכה לשם ראשון היה תמיד אדום. ובאף שפה כמעט לא היה מונח בלעדי לצבע הכחול". והראייה שלהם? "היתה בדיוק כמו שלנו. כולם זיהו את ההבדלים בין צבעים קרובים. המיסיונר שחי בקרב בני האובהררו בנמיביה כתב שהמקומיים יכולים לזהות את ההבדל בין ירוק לכחול, אבל נראה להם מגוחך לגמרי לבזבז מילה שלמה על מה שנחשב בתרבותם לשני גוונים של אותו צבע". בני שבט הצ'וקצ'י מסיביר. מזהים את הצבע הכחול, אך לא טורחים לתת לו שם בני שבט הצ'וקצ'י מסיביר. מזהים את הצבע הכחול, אך לא טורחים לתת לו שם צילום: shutterstock מה ילדים רואים בשמים אחרי המדינאי חד־האבחנה, הבלשן המחונן, רופא העיניים בר המזל והאנתרופולוגים החרוצים, נכנס בעל מקצוע חדש למשחק: הפסיכיאטר המהולל וו.ה.ר ריוורס. גם ריוורס היה רב־אשכולות: במשך שנים רבות חקר שבטים מבודדים, שינן את שפתם ולמד מקרוב את אורחות חייהם. מחקריו נחשבים לאבני יסוד של מדע האנתרופולוגיה. בשנים מאוחרות יותר הוא היה מהראשונים ליישם טכניקות פסיכואנליטיות כדי לסייע לקצינים הסובלים מהלם קרב, ונחל גם בכך הצלחה רבה. ב־1898 הצטרף למשלחת אנתרופולוגית של אוניברסיטת קיימברידג' לאיים של מיצרי טורס, בין אוסטרליה לגינאה החדשה. ריוורס ניצל את ההזדמנות כדי ללמוד באופן מדוקדק ומגוף ראשון איך ילידי המקום רואים צבעים. זה היה המחקר הרציני ביותר שנעשה בתחום באותה תקופה. ריוורס מצא שם בדיוק מה שמצאו אנתרופולוגים משאר העולם. תיאורי הצבע היו עמומים והשמות החד־משמעיים היחידים היו לשחור, לבן ואדום. אף שריוורס עקב באדיקות אחרי המחקר בתחום, הוא התוודה שחוויה אחת בכל זאת היכתה אותו בתדהמה. שכששאל את זקני השבט מה צבע השמים, הם הביטו מעלה בשמי התכלת ואמרו בלי לחשוב פעמיים "שחור". כששאל ילד מקומי למה דומה צבעם של השמים, הילד השווה אותם לצבעם של מים כהים ומלוכלכים. ריוורס כתב שלא האמין לשמע אוזניו. "חייב להיות משהו שגורם לילידים האלה לראות את הכחול המבהיק עמום וכהה מכפי שאנו רואים אותו", ציין. אבל הוא לא הצליח למצוא את הדבר הזה. גוונים של שחור גוונים של שחור צילום: shutterstock "היום אנחנו יודעים שישנו במוח מנגנון בדיוק כזה", אומר דויטשר. "לצד העובדה שהשחור שלהם הוא מושג רחב יותר ממה שאנחנו רגילים לו, מדענים נוטים להעריך שהם גם רואים את השמים באופן כהה במקצת לעומת עיניים מערביות. כשהשפה מרגילה אותנו להתייחס לשני גוונים כצבעים שונים, היא מאמנת אותנו להתייחס אליהם כמושגים שונים, ולמוח להגזים מעט את ההבדלים בין הצבעים האלה. במיוחד באזורי הגבול. בלשנים קוראים לתופעה הזו 'קפיצה קטגוריאלית'. המוח קצת מעוות את הצבע המקורי כדי שיתאים לקטגוריות הנקיות שלו". עלה בדעתך שאולי אנחנו טועים והם צודקים? שאולי זה אנחנו שרואים את השמים כחולים מכפי שהם? "אין כאן נכון ולא נכון. קשה להודות בכך ששחור וכחול נראים לנו כמו צבעים נפרדים רק בגלל המוסכמות התרבותיות שגדלנו עליהם. זה כאילו שהאינסטינקטים העמוקים ביותר שלנו צועקים לנו שכחול ושחור הם צבעים שונים, ממש כמו ירוק וכחול. זה ברור לנו ממש כמו שירוק־זית וירוק־דשא אינם צבעים שונים, אלא רק גוונים שונים של אותו צבע. "אבל אני רוצה לתאר לך סיטואציה אחרת: תאר לך שהפסיכולוג ריוורס היה רוסי בן המאה ה־19, והיה יוצא לאיים הבריטיים במקום לאוסטרליה ומבלה כמה חודשים בבדיקה מדוקדקת של הצעירים המקומיים. כשהוא היה חוזר לרוסיה, סביר להניח שהיה מספר בהתרגשות שהאוכלוסייה הילידית בבריטניה מבלבלת בצורה משונה בין הצבעים 'גולובוי' ו'סיניי'. למעשה, הם מכנים את שני הצבעים האלה באותו שם. בהתחלה הוא ודאי היה חושב שיש להם בעיה בראייה, אבל בדיקה קצרה היתה מוכיחה שהם יכולים להבחין בקלות בין שני הצבעים. ובכל זאת כינו את שניהם בשם 'כחול'. הוא יספר שכאשר לחץ אותם לקיר, הם הסכימו לומר שהצבע הראשון הוא 'כחול בהיר' והשני 'כחול כהה', אך עדיין התעקשו שזה מגוחך לקרוא לשני הגוונים האלה צבעים שונים. "כשאתה חושב על זה ככה, הרעיון שאוצר מילים מוגבל מצביע על ראייה פגומה מתגלה מהר מאוד כמטופש. ברור שדוברי אנגלית יכולים לראות את ההבדל בין כחול לתכלת, אבל המוסכמה התרבותית שלהם מתייחסת לשניהם כאל גוונים של אותו צבע. בעיניים רוסיות, וגם ישראליות, ברור שמדובר בשני צבעים נפרדים. ובדיוק כפי שהאנגלית מחברת את הכחול והתכלת למושג אחד, שפות אחרות מרחיבות את הצירוף הזה אל האזור הירוק־כחול כולו. אם בתרבות היוונית הצבע ירוק התרחב לצהוב, זה הגיוני שהדבש של הומרוס ירוק. ואם חום ואדום הם צבע אחד, זה סביר לגמרי ששור יהיה אדום". למה לכולם יש אדום אתה כותב על כך שכל שפה בעולם, מנותקת ככל שתהיה מהסביבה, תמצא תמיד מילים לצבעים על פי סדר קבוע. אם כך, לא הכל תלוי בתרבות. "לא, חלק ניכר מזה מקודד בגנים שלנו ועל כן אוניברסלי. בסוף שנות התשעים שני חוקרים מברקלי, ברנטו ברלין ופול קיי, עשו מחקר מקיף שבמסגרתו בחנו איך 20 דוברי שפות שונות מתייחסים לשמות של צבעים. הם מצאו שני דברים: הראשון הוא שמונחי צבע הם לא שרירותיים לגמרי. למרות הבדלים בולטים בין מערכות הצבע בשפות שונות, יש חלוקות של הספקטרום ששפות רבות מאמצות לעצמן, וחלוקות שאף שפה לא מאמצת. למשל, ירוק ואדום אף פעם לא נכנסים לשם צבע אחד. אבל ירוק יכול להתמזג עם כחול, צהוב ואפילו שחור. התגלית השנייה היתה ששפות רוכשות שמות לצבעים לפי סדר צפוי מראש, ממש כפי שחשף גייגר מאה שנה לפני כן. לתרבות יש חופש לבחור את גבולות הצבעים, אבל מבנה הספקטרום מוכתב מהגנים". ובכל זאת, למה התנ"ך מוצף באדום וריק מכחול? "יש לנו משהו מיוחד, משחר ההיסטוריה, עם הצבע האדום. כמו קופים אחרים, גם בני אדם עוצבו על ידי האבולוציה כך שהצבע הזה יעורר בהם התרגשות. ראיתי פעם שלט בגן חיות שהזהיר אנשים שלבושים באדום לא להתקרב לכלוב של הגורילה. ניסויים הוכיחו שכאשר אנשים נחשפים למשטחים גדולים של אדום נוצרים אצלם אפקטים פיזיולוגיים כמו עלייה בהתנגדות חשמלית של העור, המעידה על התרגשות. יש לזה סיבות אבולוציונית טובות. אדום מהווה סימן לדברים חיוניים רבים, בעיקר סכנה, דם ומין. את הצהוב והירוק אנחנו צריכים בגלל הצמחייה, והיכולת להבחין בין שני הצבעים, כמו במקרה של פירות בשלים ולא בשלים. "לכחול, בהקשר הזה, יש משמעות תרבותית מצומצמת מאוד. בעולם אין כמעט פירות או ירקות בצבע כחול, וגם שאר החומרים הכחולים בטבע נדירים מאוד. אנשים בתרבויות פשוטות יכולים להעביר חיים שלמים בלי לראות עצמים כחולים. אפשר להבין איך מבחינה אבולוציונית הוא הצבע הדחוף פחות". זה עדיין לא מסביר איך הומרוס יכל להביט מעלה ולפספס את כל הכחול הזה. "דברים מובנים מאליהם רק אחרי שיודעים אותם. כשהתחלתי את המחקר שלי, בתי עלמה החלה ללמוד לדבר. כיוון שעסקתי כל היום בצבעים, היא זכתה לתרגול אינטנסיבי בתחום, ולמדה לזהות שמות של צבעים בגיל מוקדם יחסית. משום שקראתי שוב ושוב את סיפוריהם של החוקרים, ואת העובדה שהיו המומים לחלוטין מזה שהספרות העתיקה הצליחה לפספס את צבע השמים, החלטתי לעשות ניסוי קטן: לא אמרתי אפילו פעם אחת לעלמה מה צבע השמים. רציתי לראות עד כמה הצבע הכחול הזה מובהק גם עבור מי שלא עבר עדיין את מכבש התרבות. "התרגול עבד טוב. היא זיהתה היטב עצמים כחולים כבר בגיל 18 חודשים, והתחילה להגיד 'בוו', שזה סוג של 'בלו', כשהיתה בערך בת 19 חודשים. היא גם היתה רגילה למשחקים שבהם אבא מצביע על עצמים ושואל מה הצבע שלהם. מדי פעם התחלתי להצביע למעלה ולשאול אותה מה צבע השמים. היא ידעה בדיוק מה הם השמים, והקפדתי לשאול אותה את זה רק כשהם היו כחולים מאוד. אף שהיא ציינה את שמם של עצמים כחולים רבים בבית, בכל פעם ששאלתי אותה על השמים היא בהתה מעלה במבט מבולבל, ונתנה לי מבט של 'על מה אתה מדבר?'. רק כשהיתה בת שנתיים הסכימה לענות לי על השאלה לגבי צבע השמים. היא אמרה 'לבן'. עבר עוד חודש עד שקראה לשמים בפעם הראשונה 'כחולים', וגם אז, יום אחד אמרה 'לבן', יום אחר 'כחול'. בסך הכל עברו כמה חודשים טובים מאז שזיהתה בפעם הראשונה משהו כחול ועד שקראה לשמים באופן קבוע 'כחולים'. "תחשוב עד כמה המשימה שלה היתה קלה באופן יחסי. היא עברה תרגול בזיהוי עצמים כחולים, ולמדה באופן מפורש שכחול שונה מלבן, אדום וירוק. כל מה שנשאר לה לעשות היה לזהות שלשמים יש בכלל צבע, ולהבין שהוא דומה לצבע של הדברים הכחולים שבסביבתה. ובכל זאת זה לא היה פשוט. כנראה זה לא כל כך טריוויאלי להביט בחלל עצום, ריק ומשתנה ללא הרף, ולהבין שהוא בעצם כחול מובהק ויפהפה. בשביל זה המציאו את המשוררים". http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,73... --------------------------- שנה בעיה עיקרית בסיפור המופרך שפרסם כלכליסט. ג'ון דלטון, אבי תורת האטומים ומגדולי המדענים בהיסטוריה, הציג כבר בשנת 1794 את עבודותיו המפורסמות על עיוורון צבעים, והמשיך לחקור תופעה זו כל חייו. זוהי הסיבה שעיוורון צבעים קרוי דלטוניזם, על שמו. ו'יליאם גלדסטון, אגב, נולד רק בשנת 1809, ובימיו ידעה היטב כל בריה בפלנטה הזאת מהו עיוורון צבעים. לפי כלכליסט, איש לא האמין לגלדסטון כשטען כי תופעת עיוורון הצבעים אכן קיימת. אולם, בואו נצא מנקודת ההנחה שו'יליאם גלדסטון לא ידע מאומה על גילוייו של דלטון, בן ארצו. הוא היה עסוק בתחומים שקשורים לבלשנות יוונית. אך האם גם לא שמע על תומאס יאנג, אף הוא מגדולי המדענים בהיסטוריה. יאנג נחשב לאדם האחרון שהיה בקיא בכל תחומי האקדמיה המערבית בתקופתו. הוא היה מדען בריטי מפורסם, אך גם בלשן מפורסם. יאנג היה הראשון שהצליח לפענח חלק מכתב החרטומים המצרי שהופיע באבן הרוזטה, בצד יוונית. בשנים 1801-1802 הסביר יאנג לעולם כיצד נגרם עיוורון הצבעים: ראיית צבע נוצרת מצירוף של שלושה צבעי יסוד – אדום, ירוק וכחול – המשפיעים על קולטנים שונים בעין. עיוורון צבעים הוא תוצאה של כשל במערכת קולטנים אחת או יותר. בשנה ההיא, ו'יליאם גלדסטון טרם נולד, אפילו עובר ברחם אימו עוד לא היה, אבל בכלכליסט מדווח כי שנים אחרי כן, איש מלבדו לא ידע על תופעת עיוורון צבעים. ומדוע? לפי הסברה המלהיבה שמופיעה בכלכליסט, ראיית צבע היא הסתגלות מודרנית, ומשום כך הבריות במאה ה-19 לא יכלו להאמין כי לפני אלפיים שנה אף בן אדם לא ראה את הצבע הכחול. ובכן, למעט עיוורי הצבעים כולם ראו גם ראו. קרי, התשובה לשאלה: למה אין כחול בתנ"ך, לא תוכל להיות "בזמנים ההם היו כל בני האדם עיוורי צבעים". עתה, האם באמת כחול אינו מופיע במקרא? מזה זמן רב תוהות הבריות מדוע אין כחול בתנ"ך. כשהתוודעתי לסוגיה המוזרה תהיתי ביחס לכוונתן: האם אין בתנ"ך מילה כלשהי המציינת את הצבע הכחול, או האם בתנ"ך רק חסרה המילה כחול שמשמעה צבע השמים. נתברר לי כי כוונתן היתה לאפשרות הראשונה. על סמך הסברה כי בתנ"ך אין מילה שמשמעה כחול, נערמו מול עיניי החומות תלי-תלים של פרשנויות מרחיקות לכת שמצאתי בספרות: מן הדעה שתושבי המזרח הקדום היו כולם עיוורי הצבע הכחול, ועד המסקנה כי גם ללא עיוורון צבעים, כשבשפה אין מילה המגדירה כחול, אזי לברייה האנושית אין יכולת להבחין בצבע במדויק. מכיוון שלדמיון אין גבולות, ומי ידע עד לאן תוביל אותנו ההשקפה בדבר היעדר הכחול בתנ"ך, שמא יאמר מאן דהוא כי נחתו בכדור הארץ חייזרים כחולים, ועיוורו את אבותינו לגל אור באורך 470 ננומטר כדי שאיש לא יבחין בהם, החלטתי לחקור פרשה זו ולצבוע את מסקנותיי בגוונים ברורים. הפעולה הראשונה שעשיתי היתה לבדוק בקונקורדנציה לתנ"ך האם באמת נעדרת ממנו המילה כחול שפשרה צבע. התברר כי כך הוא הדבר, אך מהי המשמעות? שאלתי פלוני, במסגרת חקירותיי, למה אין כחול בשירה ההודית העתיקה. הוא חשב רגע קצרצר ומצא הסבר: אולי בתקופה ההיא לא היו השמים כחולים. לפי דבריו, אם בעולם כלשהו לא מצוי דבר-מה בצבע כחול, אז ברור מאליו כי בשום ספר לא תיכתב המילה המציינת צבע זה. האם יתכן שהוא צדק? בשנת 1910 בירר אלברט איינשטיין מדוע אנו רואים שמים כחולים. הוא חישב את אופן פיזור האור על ידי מולקולות הגז שבאוויר, ומצא כי האור הכחול מתפזר ביתר קלות בהשוואה לפיזור האור האדום והאור הצהוב. מסיבה זו, האור שמקורו בשמש מגיע אלינו מכל כיווני השמים בצבע כחול, בשעה שהאור הישיר המגיע מן השמש הוא כתום (Einstein. 1910). חוקרי פלאו-קלימטולוגיה טוענים כי הרכב האטמוספרה בתקופת המקרא לא היה שונה מזה של ימינו, למעט סטיות זעירות. משלא הופרך, הסברו של איינשטיין תקף לכל הזמנים. לפיכך, כשנשא דוד המלך את עיניו אל השמים בחודש אלול, הם היו כחולים. גם הים היה כחול, וגם בספרות ההודית העתיקה מופיע הצבע הכחול. למשל, באגדה המיתולוגית על גרונו הכחול של שיווה, מסופר כיצד חברו האלים לשדים כדי להפיק ממי הים נקטר שמעניק אלמוות. תוצר הלוואי היה חומר שיכול היה להרעיל את כל כדור הארץ. האל שיווה שתה את הרעל והציל את העולם, אך כתוצאה מכך הפך גרונו לכחול. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו באזורנו, אומנם לא נמצאו פסלונים של שיווה, אך נתגלו פריטים אחרים מעשי ידי-אדם שצבעם כחול. כמה מהם תוארכו והתברר כי נוצרו בתקופת המקרא. שאלתי פלוני אחר מדוע בשירה הטיבטית הקדומה לא מופיעה המילה עיר? הוא מצא הסבר: אולי בכל אזור היו חיים מעט אנשים מכדי שתוכלנה להתהוות ערים, ואם לא התקיימו ערים, אז ודאי שאיש לא היה מסוגל לכתוב עליהן. אחרי כן שאלתי אותו למה כחול לא מופיע כצבע בתנ"ך? הוא היסס לרגע ואחר השיב לי כי אולי באותה תקופה עדיין לא ראו את הצבע הזה. דהיינו, היו קיימים חפצים כחולים, אך לא יכלו להבחין בהם. הוא הגיע לתשובה זו מפני שהתוויתי אותה דרך השאלה הראשונה, כנראה. מתברר כי הוא לא היה הראשון שהגה זאת. בדורות הקודמים טענו החוקרים כי תחושת הצבעים של הקדמונים התפתחה בהדרגה מתחושת האור, היתה לוקה בחסר במשך אלפי שנים, ומשום כך אין אצלם כינויים לצבעים הידועים לנו. האומנם? למדענים ברי כי ראיית הצבע הכחול בימי המקרא היא מחויבת המציאות. גם קרובינו בסדרת הפרימטים רואים צבעים כמונו ובכללם כחול (Bowmaker et al. 1991, Jacobs & Deegan. 1999). שתי השערות מבקשות להסביר מהו היתרון הסלקטיבי שראיית צבעים מעניקה לפרימטים: א. זיהוי פירות בשלים על הרקע המגוון של העלווה (Allen. 1879, Mollon. 1989, Regan et al. 2001), לנוכח הידיעה שתזונת הפרימטים מתבססת בעיקרה על פירות (Fleagle. 1999). ב. זיהוי עלים צעירים על רקע העלווה, הואיל ואלה בדרך כלל אדמדמים (Lucas et al. 1998, Dominy & Lucas. 2001). השערה שלישית אינה מתבססת על חיפוש מזון, אלא טוענת כי ראיית צבעים התפתחה מוקדם הרבה יותר, אצל האב הקדמון של הפרימטים, מתוך סברה כי היה פעיל בשעות היום ולא היה בעל-חיים לילי כפי שחשבו זמן רב (Tan & Li. 1999). אם דוד המלך ראה במו עיניו כי צבע השמים הוא כחול, מדוע לא ציין זאת בספר תהילים המיוחס לו. הוא מזכיר עשרות פעמים את השמיים במזמוריו, ואף לא פעם אחת כתב מהו צבעם. תשובה שניתן להרהר בה היא שבזמנים ההם כושר הביטוי של הבריות היה מוגבל, ובלשון העברית דאז טרם התפתחו כל מושגי הצבעים או שלא היו מדויקים במשמעותם, כפי שהינם בימינו. לא מצאתי אדם דובר עברית שלא שמע על צבע מוקה, או שאינו יודע מה משמעותו. לפני כמה מאות שנים המילה הזאת לא היתה קיימת בשפתנו. כיום יש לה אבחנה מדויקת המבדילה אותה מחום. אולם, המילה המציינת את הצבע החום עדיין לא התפצלה לכדי כמה מילים המתארות צבעים קרובים אך שונים. אם יוצג צבע מוקה בפני הנבדק והלה יתבקש לומר מהו הצבע, אפשר כי יגיד כי זהו חום. אם יתבקש להשיב שתי תשובות לשאלת הבוחן, רב הסיכוי שיאמר חום ומוקה. בעתיד אולי לא יהא זה עוד נכון, ורק מוקה יתקבל כתשובה היחידה. צהוב וכתום, לעומת זאת, התנתקו זה מזה. לפני כן היו מבוטאים כצהוב כהה וכצהוב בהיר, אך לא כמושגים בפני עצמם. משהומצא כתום הוא שימש כמילה נרדפת לצהוב כהה עד שדוברי השפה הפרידו אותו מן הצהוב. כל עוד לא נתגלתה כתובת עתיקה מזמן המקרא ובה מצוין כחול שפשרו צבע, מותר להניח כי המילה לא היתה קיימת באותה תקופה, והבריות שחיו בימים ההם אולי הכלילו את הכחול בתוך הגוונים הסגולים. יוצא, אפוא, שבימי המקרא יתכן כי היו קוראים לרקיע הכחול בשם שמים סגולים, ונשאלת השאלה האם היעדרות הכחול כצבע נבדל בפני עצמו, אלא כאחד הגוונים של הסגול, מבטלת את ההתייחסות כלפיו בראייה אנושית. קרי, אם אין ביטוי שיתאר אותו, אז בהכרח לא ניתן להתייחס אליו. שאלה זו מתבססת על ההנחה כי לפני המצאת שפה כלשהי, לא יכלו בני אנוש להבדיל ביודעין בין צבעים, אלא בתת-ההכרה בלבד, מפני שלא ניתן היה לתארם בדרך הביטוי. במילים אחרות, השפה המתפתחת היא זו שמחדדת את האינטרפרטציה של רשמי החושים. דעתי היא שבדרכים שונות משפיעה השפה על הלך ההסתכלות שלנו כלפי העולם. כשאני קורא they walk בספר הכתוב באנגלית, אני תוהה מיד, בכל פעם מחדש, מי מצוי במצב הליכה, האם הם או הן, ותהייה זו מפרה את שלוותי. נתברר לי כי את האמריקנים אין זה מטריד כלל. השפה המצומצמת שלהם מגבילה את אורח חשיבתם באיזשהו אופן. מאידך, ישנן מגבלות בשפה העברית באותם מקומות שבלשון האנגלית הינם מורחבים. מכאן יוצא כי רק אלה שיודעים את צמד השפות ומסוגלים לחשוב לפי שתיהן, רשאים לחקור את אחת משתי השפות ביחס להשפעתה על האינטרפרטציה. על מנת להגיע להבנה כללית כיצד השפה האנושית משפיעה על האינטרפרטציה, דרושים חוקרים שיודעים שפות רבות ומסוגלים לחקור בכלים שונים מכלל השפות. את מחקריהם יש לאחד לכדי ידיעה כללית אחת. ברם, שיטות המחקר של הבלשנים אינן שואפות לדיוק כמו במדעי הטבע. אי אפשר ליטול בבלשנות כמה הנחות יסוד, כמו תנועה יחסית ומהירות אור סופית, ולבנות עליהן את תורת היחסות הפרטית, שתהא מקובלת על כולם. עם זאת, ניתן לבדוק האם היעדר מילה המגדירה צבע מסוים מבטלת את ההתייחסות כלפיו, על סמך ידיעתנו כי לא לכל הצבעים ישנם שמות. נכין אלפי פתקים בכל גווני הקשת, אך מופרדים היטב אלה מאלה בסקלת הצבעים. נכניס את הפתקים בתפזורת לתיבה סגורה, ונבקש מן הנבדקים ליטול פתק אחר פתק ולרשום מהו הצבע, ולתאר בסולם של 1-10 עד כמה הוא קרוב בעיניו לצבע המדויק כפי שהינו נתפש במוחו. למשל, כחול 7, כחול 9 וכו'. אחרי כן, מוטל על הנסיין להשוות את סקלת הציונים שניתנו לפתקים בצבע כחול, לאמצע טווח אורכי הגל של הגוונים הכחולים שהופיעו בפתקים. אם הפתק בעל הציון הגבוה ביותר שעליו נאמר כי הינו כחול זהה לפתק בעל אמצע הטווח, ברי כי אנשי המקרא – שלא היו שונים מבחינה פיזיולוגית מבני האדם של ימינו – יכלו להבדיל בין גונם של שמים כחולים לבין גונו של ים כחול, שאינם זהים זה לזה, גם אם נעדרה המילה המגדירה אותם. תוצאות מחקרים דומים לניסוי שכזה, אכן מעידות כי היו מוכרחים להתייחס לקיומו של הצבע הכחול בעולמנו. אישוש לטענה כי בני תקופת המקרא התייחסו לצבע זה, מצוי בפיגמנט הסינטטי 'כחול מצרי' (CaCuSi4O10 or CaO·CuO·4SiO2). במצרים העתיקה היה קרוי hsbd-iryt, שמשמעו לפיס לזולי מלאכותי. הן אבן החן לפיס לזולי (Na,Ca)8(AlSiO4)6(S,SO4,Cl)1-2)) היא כחולה והן הפיגמנט הסינטטי שחיקה אותה היה כחול. הזהות בין צבעם של שני חומרים אלה ופירושו המילולי של הפיגמנט הסינטטי מצביעים היטב על התייחסות לקיומו של הכחול, בנפרד מצבעים אחרים. כמו כן, אם לא יכלו להתייחס לצבעו הנדיר בין אבני החן, אזי מדוע ערכו של לפיס לזולי היה כה רב בעיני הקדמונים? יכלו הם ללקט אבנים בצבעים נפוצים יותר מכחול. האבן לפיס לזולי היתה קרויה בתקופת המקרא בשם ספיר. רק בתקופה המודרנית החלה לשמש המילה ספיר כשמו של קורונדום (Al2O3) כחול. בספר שמות כד, פסוק י, נכתב: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". פירושו של הפסוק הוא שהשמים עצמם היו בצבע הספיר. ואותה הקבלה ניתן למצוא בספר יחזקאל א, פסוק כו: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". פירושו של פסוק זה הינו שמושבו של האל בשמים שצבעם כספיר. העובדות לפיהן בני תקופת המקרא הבחינו בצבע הכחול, והזכירו את השמים פעמים רבות בכתביהם, אך כמעט מבלי לציין את צבעם, מעלה שוב הקושיה "למה כחול אינו מופיע כצבע במקרא". ניתן להמשיל אותה לשאלה "למה לא מופיעה המילה אמריקה בספר מסוים". אם הספר חובר בשנת 2001, אנו נתייחס להיעדרה בניחותא. אולי גם המילה לטאה אינה מופיעה בספר זה. אף ספר, למעט מילון, אינו אמור להכיל את כל המילים הקיימות בשפה כלשהי. אולם, אם בספר שנכתב באירופה בשנת 1401 לא מופיעה המילה אמריקה, מפרשים את חסרונה בדרך נוספת: בשנת 1401 לא היה ידוע באירופה על אמריקה, ומשום כך לא כתבו אודותיה. אם כחול אינו מופיע כצבע בתנ"ך, מהו פירוש הדבר? האם לא ידעו על קיומו של צבע זה בימי המקרא כפי שלא ידעו באירופה על אמריקה בשנת 1401, או שכחול אינו מופיע בתנ"ך כשם שהמילה אמריקה אינה מופיעה בספר כלשהו שנכתב בשנת 2001? העובדה שמנוע החיפוש של גוגל מציג מאות אלפי תוצאות של הצירוף שמים כחולים מעידה כי בימינו הוא מקובל. יתכן כי בזמן המקרא לא היה נהוג לעשות כן. גם המילה צבע, כתחום בין אורכי גל של אור, אולי אינה מופיעה בתנ"ך. נמצא אותה רק בספר שופטים ה, פסוק ל: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". למרות שפירשו פסוק זה אחרת, יתכן כי הכוונה בדברים אלה היא לשלל של רחם (Neophron) ושל צבוע (Hyaena). העוף הדורס והיונק הטורף ידועים כגונבי נבלות, ואפשר שהמפרשים לא הצטיינו בידיעות זואולוגיות. הצבוע מוזכר בספר שמואל א' יג, פסוק יח: "והראש אחד יפנה דרך בית חרון והראש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הצבעים המדברה". וגם בספר ירמיהו יב, פסוק ט: "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה". אם כי מפרשים אף את הצבוע המוזכר בפסוק זה בהקשר של צבע (Color). ואולי מסתתר הכחול מבעד למעטה האטום לעינינו. ניתן להעלות על הדעת כי הביטוי לצבע הכחול אינו מובדל בתנ"ך ומצוי לו בתוך מילה בעלת הגדרה כללית. אינדיאנית אחת, משבטי טופי-גוארני, שפגשתי באגן האמזונאס היתה עם עיניים כחולות, פרי זיווגי-כלאיים עם זר, כנראה. היא לא היתה מסוגלת לומר כי צבען כחול. בשפתה, לשמים ישנם כמה שמות לפי צבעם. שמים כחולים מתוארים על ידי מילה ייחודית השונה מזו המתארת שמים בצבע אחר. אבל המילה כחול, לכשעצמה, כשהיא מופרדת מן המילה שמים, לא היתה קיימת. דוגמה היפותטית מקבילה היא שבעברית לא היתה מילה המציינת קיר ולא היתה מילה המציינת נייר, אולם היו מילים המציינות קיר לבן וקיר חום, ונייר לבן ונייר חום. לפיכך, אין לפסול את האפשרות שמא הצבע הכחול מובלע במילה מסוימת שפשרה טרם נתברר לנו באופן מדוקדק. את הקושיה "למה כחול אינו מופיע כצבע במקרא" גם ניתן להמשיל לשאלה "למה לא הובן פשר המילה וינלנד בשנת 1501". בשנה זו נתברר כי אמריקה היא יבשת בלתי ידועה עבור בני אירופה, אף שנתגלתה להם חמש מאות שנה לפני כן ונקראה וינלנד, אך גילוייה נשכח במרוצת הזמן. הללו שנתקלו במהלך המאה ה-16 במילה וינלנד בכתבים קדומים יותר, לא תפשו כי וינלנד אינה אלא אמריקה. יתכן כי קיימת מילה במקרא המציינת את הצבע הכחול, ופשרה זה טרם נתברר לנו. המילה תכלת מופיעה במקרא עשרות פעמים, בין השאר בספר אסתר ח, פסוק טו: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה". בגמרא מסופר כי היו מפיקים את התכלת מחילזון ימי: "חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים" (מנחות מד א). מנהג הצביעה בתכלת היה קיים גם בימיו של הירונימוס. כשהתקין בסוף המאה ה-4 את הוולגטה, הוא תרגם ללטינית את הפסוק מספר אסתר: Mardochæus autem de palatio et de conspectu regis egrediens, fulgebat vestibus regiis, hyacinthinis videlicet et æriis, coronam auream portans in capite, et amictus serico pallio atque purpureo. Omnisque civitas exultavit atque lætata est. המילה Hyacinthinis משמעה צבע היקינתון, שהינו גם כחול. מעיד על צבע זה השם המדעי של ארה יקינתונית (Anodorhynchus hyacinthinus). זהו תוכי גדול בצבע כחול. בלשון האוגריתית, הקרובה לעברית המקראית, תכלת קרויה אקנו, מילה הקשורה ל-uknu, השם באכדית של לפיס לזולי, שהינה אבן כחולה, כאמור. כמו כן, המילה takiltu באכדית פירושה צמר כחול. בימינו הצליחו החוקרים להפיק, בנפרד מן הצבע הסגול, גם צבע כחול מן הבלוטה התת-זימית של החילזון ארגמון קהה קוצים (Elsner. 1992). גם ידוע לנו כי חילזון זה (Hexaplex trunculus) חי בחופי הים התיכון של ארצנו בתקופת המקרא. מכאן ניתן להניח כי החומר שקרוי תכלת היה בצבע כחול, ואולי שימשה המילה תכלת גם כדי להגדיר צבע זה (בזמננו, הצבע הכחול והצבע התכול התנתקו זה מזה, אך תכול נגזר מן החומר תכלת, שככל הנראה, היה כהה ממנו). האם יש ממש בהנחה זו, כי המילה תכלת הגדירה הן את החומר והן את צבעו? כמה משמות הצבעים המוזכרים במקרא נגזרו מחומרים בעלי אותם הצבעים. אדום נגזר מדם; ירוק מעלי ירק; לבן, כנראה, משם נוסף של חלב שנשכח (גם שמות צבעים שנוצרו מאוחר יותר נגזרו בדרך זו: אפור מאפר, בורדו מן היין שמופק בחבל הצרפתי, כסוף מן המתכת כסף, ורוד מפרח הוורד, זית מן הפרי הנכלל בשבעת המינים). ניתן היה לטעון כי הדברים התרחשו במהופך, אולם ידוע כי דם, למשל, היא מילה המצויה בשפות קדומות מאד, שמיות ואחרות, וסדר המאורעות היה שביחס ליין אמרו אנשי העולם העתיק כי הוא נראה כמו דם, לפני שהגדירו את צבעו כאדום. על כן, אפילו איננו מוצאים את המילה תכול בתנ"ך אין פירוש הדבר שבזמנים ההם לא שימש החומר תכלת גם להגדרת צבעו. בתנ"ך גם לא מצויה המילה זהוב. האם היעדרה מנע מלדעת מהו צבע הזהב? טווח הגוונים הצהובים שבו צבועים מינרלים הוא רב, אולם בני האדם תמיד חיפשו את המינרל הזהוב. קרי, המילה המציינת זהב שימשה הן כהגדרת המתכת והן להגדרת צבעה. היה אשר היה החומר תכלת, נהיר היטב כי כולם ידעו מהו צבעו עד בוא הגלות היהודית בראשית המאה ה-8. חומר נוסף שחשוד כי צבעו כחול מוזכר בספר יחזקאל כג, פסוק מ: "ואף כי תשלחנה לאנשים באים ממרחק אשר מלאך שלוח אליהם והנה באו לאשר רחצת כחלת עיניך ועדית עדי". הכחלת עיניים זו אין פירושה המילולי, כנראה, מריחת משחה כחולה מסביב למפתחי העיניים, אלא שימוש במשחה הקרויה כוחל באמצעות משיחות מכחול. מהי משחה זו? כוחל שימש במזרח הקדום בעיקר להגנת העיניים מפני בוהק השמש המדברית, להגנה על העפעפיים מפני התייבשות, ולהגנה מפני זבובים שנמשכו אל העיניים באקראי או בגלל לחותן, ולפי הדעה הרווחת באותה תקופה היו המקור למחלות עיניים. הוא גם שימש לצורכי איפור לשם הדגשת העיניים והבלטת גודלן וצורתן. הקדמונים הכינו את המשחה על ידי ערבוב שרף, שמן וחומרים אחרים עם אבקה של אחד מיני כמה מינרלים, שהיווה את הבסיס לכוחל. אין לדעת בוודאות לאיזה מן המינרלים מתכוון המקרא, אולם כדאי לברר מהו צבעם. דרך אחת לעשות זאת היא לקרוא את התיאורים של כוחל אצל פרשני ימי הביניים, כפי שנוהגים הבלשנים, ולהסיק על פיהם מה היה צבע החומר בשנת 1000 לפנה"ס. הרמב"ם סבור היה כי צבעו של כוחל הוא כצבע השמים. כך כתב ב'משנה תורה' (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו שלרקיע. והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה הצביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באיסטיס או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית". מן הצמח איסאטיס (Isatis tinctoria) הפיקו במזרח הקדום את הצבע הכחול, כפי שהפיקו מן הצמח ניל הצבעים (Indigofera tinctoria); "המשחירין", לפי הרמב"ם וקודמיו, הוא צבע השמים המשחירים, קרי כחול כהה מאד. על כן, פירוש הביטוי "השחרת עיניים" הוא הכחלתן בגוון כהה, כצבעם של דמדומי השחר, לפני שעולה החמה. צירוף המילים "השחרת עיניים" כמריחת צבע שחור הוא שימוש מודרני. דרך שניה היא לבדוק מה ידוע לכימאים על הרכב הכוחל, להשיג את המינרלים ששימשו להכנתו ולבחון מהו צבעם, בתקווה שהבוחן אינו עיוור של צבע כחול בדומה לכל הקדמונים, לפי אחת הסברות. אחד המינרלים ששימש להכנת כוחל הוא נציץ העופרת, מן התצורות של גופרת העופרת (PbS). הוא מצוי בהר חרמון וצבעו אפור עם גוונים כחלחלים. המינרל השני הוא אנטימון גופרתי (Sb2S3). גם צבעו אפור ובעל גוונים כחלחלים. אבקתם של גופרת העופרת ושל אנטימון גופרתי היא בצבע אפור כהה, אך אין משמעות הדבר שלא ייחסו לה גוונים כחלחלים בשפה או במחשבה. כך, למשל, פרי התפוז הינו בצבע כתום, ואילו מיץ תפוזים הינו בצבע צהוב, אבל הבריות טוענות כי צבעו כתום, חרף מראה עיניהן שלא ניתן להתבלבל בו. הן מייחסות למיץ את הצבע של החומר שממנו הופק. המינרל השלישי והמינרל הרביעי הם תצורות של פחמת הנחושת הבסיסית: אזוריט (Cu3(CO3)2(OH)2) שצבעו כחול, ומלכיט (Cu2CO3(OH)2) שצבעו דומה לטורקיז (CuAl6(PO4)4(OH)8·4H2O). מלכיט ואזוריט מופיעים במכרות תמנע, לפעמים שלובים זה בזה, ואולי כתשו אותם יחדיו לאבקה. טקסט מצרי קדום מתאר כי בדרך כלל היו מורחים את העפעפיים בגופרת העופרת או באנטימון גופרתי, ואת העור שמתחת לעיניים היו מורחים בפחמת הנחושת הבסיסית (Forbes. 1965). דומה כי לא תהיה זו טעות לסבור כי צבעה של משחת הכוחל היה מצוי גם בטווח הגוונים הכחולים. מריחת משחת כוחל מסביב למפתחי העיניים משמעה המעשי היה מריחת משחה כחולה, ככל הנראה. כפי שהמילה המציינת זהב שימשה גם להגדיר את צבעו, וכפי שהמילה המציינת תכלת אולי שימשה להגדיר את צבעו, כך יתכן כי המילה המציינת כוחל שימשה גם להגדיר את צבעו. כך היה נהוג בימים עתיקים, ואין להסיק מהיעדר המילה כחול במקרא כי דווקא צבע זה היה יוצא דופן ולא הוגדר באותם זמנים. חיזוק נוסף אנו מוצאים בדרך יצירת שמות הצבעים בעברית: אם אדום מדם, ירוק מעלי ירק, לבן מלבן (חלב), אז ממה נגזרה המילה כחול? כוחל היא המילה הקרובה ביותר מבחינת הגייתה לכחול. אין מילה אחרת. יתרה מכך, במזרח הקדום שימש חומר נוסף לצביעת עפעפיים, ובניגוד לכוחל, צבעו היה שחור בוודאות גמורה (Habashi. 2005). שמו היה כם (Khem), כלומר "שחור". ארץ מצרים היתה ידועה בעולם העתיק בשם כם ("השחורה&quot, בגלל אדמת הסחף השחורה והפורייה שהותיר נהר הנילוס כשנסוג לאחר הצפתו השנתית (Hopkins. 1934, Partington. 1960). יוצא, אפוא, שבזמנים ההם ידעו הבריות להבדיל בין כוחל שצבעו היה גם בטווח הגוונים הכחולים, ובין כם שצבעו שחור, וכשרצו להשחיר את עיניהן במובן המודרני הן השתמשו ב'כם'. סיכומו של דבר, מבחינה הסתברותית אין משקל רב לטענה כי לא היתה קיימת מילה שהגדירה את הצבע הכחול בתקופת המקרא. אולי היו אף שתי מילים: כוחל ותכלת. העובדה שטרם נמצא האב הקדמון המשותף לשימפנזה ולאדם אין משמעה כי לא היה קיים. ראיות עקיפות בממצאי המאובנים מעידות שהתקיים באפריקה לפני מיליוני שנים. העובדה שאפילו פעם אחת לא הוזכר בכתבי הקודש הנוצריים כי ישו צחק אין משמעה שמעולם לא עלתה בת שחוק על פניו. גם העובדה שלא נכתב במפורש כחול בתנ"ך אין משמעה כי צבע זה לא היה ידוע בשמו בתקופת המקרא. הראיות העקיפות מצביעות אחרת. הן ידוע כי טענה הגורסת כי לא קיים דבר-מה, מפני שטרם הצליחו למצאו, אינה טענה אמיתית. היא צריכה להיאחז בממצאים שיאששו אותה. לשוללי הכחול בתנ"ך אין ממצאים כאלה, או לכל פחות, הם טרם הציגו אותם לבחינה. יהודה בלו

• ‏29 נובמבר 2013

• אין תגובות

• אין די