אסופת מאמרים

הצטברו אצלי במשך השנים הרבה מאמרים שמענינים אותי

לא כל כך ערוכים ולא בכולם יש לינק למקור להנאתכם:

#1 למדתי לאהוב את החרדה ולהמשיך לפח

רוזק ותרופות דומות אחרות ממשפחת מעכבי ספיגת הסרוטונין הבררניים SSRI הן התרופות המועדפות עד היום על פסיכיאטרים רבים, זה יותר משני עשורים לאור היטמעותן המושלמת של תרופות SSRI האלה בתרבותנו ובסביבתנו, אולי תופתעו לדעת שאלי לילי, שהיתה בעלת הפטנט האמריקאי לפלואוקסטין שמה הגנרי של הפרוזק), עצרה את פיתוח התרופה שבע פעמים, גם בגלל תוצאות בדיקה לא משכנעות ב-1984, אחרי שבחנו את התוצאות הפושרות של מבחני הפלואוקסטין, כמו גם תלונות על תופעות הלוואי של התרופה, קבעו הרגולטורים בגרמניה כי :בהתחשב ביתרון ובסיכון שלו, אנו סבורים כי תכשיר רפואי זה אינו מתאים כלל לטיפול בדיכאון: ניסויים קליניים מוקדמים בתרופת SSRI אחרת, פקסיל, כשלו אף הם

אני השתמשתי בסוג זה או אחר של תרופות SSRI פחות או יותר ברציפות במשך 20 שנה עם זאת, אינני יכול לומר בוודאות שהתרופות האלה השפיעו עלי, לפחות לא לאורך זמן - או שהיו שוות את מחירן מבחינה כספית, מבחינת תופעות לוואי, מבחינת הטראומה שבהחלפת תרופות ומבחינת השפעות ארוכות טווח אחרות על המוח שלי אחרי פרץ ההתלהבות הראשוני מתרופות SSRI בשנות ה-90 הופנו חלק מהחששות לתלות בתרופות ולתופעות לוואי שליוו את תרופות ההרגעה בשנות ה-70, לתרופות האנטי דיכאוניות :ברור כיום:, כתב דיוויד הילי, היסטוריון פסיכופרמקולוגי, ב-2003, :כי שיעורי הדיווחים על בעיות גמילה: מפרוקסטין, שמה הגנרי של הפקסיל, :גבוהים משיעורי הדיווחים על בעיות גמילה מכל תרופה פסיכוטרופית אחרת אי פעם:

גם אם נניח להשפעות הגמילה, קיים כיום צבר ראיות רב שמהן משתמע - בדומה לאותם מחקרים מוקדמים על חוסר יעילותן של פרוזק ופקסיל - כי תרופות SSRI אולי לא עובדות כל כך טוב בינואר 2010, כמעט 20 שנה בדיוק אחרי שקידם בתרועות את תרופות SSRI בכתבת השער שלו: :פרוזק: תרופת דיכאון פורצת דרך:, פירסם :ניוזוויק: כתבת שער על מספר גדל והולך של מחקרים הטוענים כי קבוצת תרופות זו ונוגדי דיכאון אחרים אינם יעילים הרבה יותר מגלולות סוכר מחקר רחב היקף מ-2006 הראה כי מצבם של כשליש מהחולים בלבד השתפר באופן ניכר אחרי מחזור טיפול ראשון בנוגדי דיכאון אפילו אחרי שלושה מחזורים נוספים, כמעט שליש מהחולים שהמשיכו במחקר לא זכו להקלה בתסמינים מאמר שפורסם ב:בריטיש מדיקל ג'ורנל:, שסקר מחקרים רבים על יעילותן של תרופות אנטי דיכאוניות, קבע כי לתרופות מקבוצת SSRI - ובהן פרוזק, זולופט ופקסיל - :אין יתרון קליני משמעותי על פני תרופת דמה:

איך זה ייתכן? עשרות מיליוני אמריקאים - בהם אני ורבים ממכרַי - צורכים יחד תרופות SSRI בשווי מיליארדי דולרים בשנה האם לא משתמע מכך שהתרופות האלה יעילות? לא בהכרח במקרה הטוב, השיעור העצום הזה של צריכת SSRI לא גרם לירידה בשיעור הדיווח על דיכאון - ולמעשה נראה כי צריכת הכדורים המסיבית מעידה דווקא על עלייה חדה בשיעורי הדיכאון בינתיים, הקשר בין רמות סרוטונין נמוכות לחרדה או דיכאון שהיה פעם ובמידה מסוימת עודנו הסיבה התיאורטית לכך שתרופות SSRI, הממריצות סרוטונין, אמורות לעבוד נראה כיום פחות ברור משחשבו בעבר ג'ורג' אשקרופט, שכפסיכיאטר חוקר בסקוטלנד בשנות ה-50 היה אחד המדענים שתרמו לדחיפתה של תיאוריית חוסר האיזון הכימי במחלות נפש, נטש את התיאוריה כאשר לא הוכחה במחקרי המשך :חיפשנו הסברים נוירוכימיים גדולים ופשוטים להפרעות פסיכיאטריות:, הודה קנת קנדלר, מעורכי כתב העת sychological Medicine: ופרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה קומונוולת, ב-2005, :ולא מצאנו אותם:

תרופות מסוימות משפיעות על אנשים מסוימים, אך הסיבות לכך מעורפלות, והתוצאות לעתים קצרות מועד כמובן, מחקרים בדרך כלל לא מצאו כי שיעורי התגובה לסוגי טיפול לא תרופתיים טובים יותר משיעורי התגובה לתרופות אנטי דיכאוניות או אחרות כמה מחקרים מהעת האחרונה גילו כי השפעות הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי הן בעלות טווח השפעה ארוך יותר מטיפול תרופתי אך ככלל אצבע בסוגי טיפול רבים, מטופלים נוטים להתחלק באופן שווה למדי בין אלה שחווים שיפור ארוך טווח, אלה שחווים רק יתרונות זמניים ואלה שאינם חווים כל שיפור כלל שנכון גם לטיפולי דמה) וכך, באותה מידה שאני מתקשה לתמוך במרבית הטיפולים מסוג זה, אני גם לא יכול לגנות אותם כמו התרופות, אין ספק שהם עוזרים לחלק מהמטופלים לכך אני יכול לערוב באופן אישי

באותו יום ראשון בסתיו 1995, כשהודיעה לו אמי שהיא שוקלת להתגרש, ניאות אבי, בייאושו להציל את הנישואים ובמחווה שלגמרי לא תאמה את אופיו, להגיע לייעוץ חירום זוגי כשזה לא עבד, ואמי עזבה אותו, התיר אבי כל רסן והחל להיפגש עם ד:ר ל', הפסיכיאטר שלי במשך שנים לפני כן, אף שמימן את הטיפולים שלי ושל אחותי, לא רחש אבי טיפת כבוד לפסיכותרפיה :איך היה לך בשיעור למשוגעים?: היה שואל אותי בלעג בשובי מהפגישה הוא עשה זאת לעתים קרובות כל כך, עד שהביטוי הפך לחלק מהלקסיקון המשפחתי שלנו, ובסופו של דבר התחלנו גם אחותי ואני להתייחס לשיעורי המשוגעים שלנו ללא שמץ של אירוניה (:אמא, תוכלי להקפיץ אותי לשיעור למשוגעים ביום רביעי?

ולמרות זאת, ראה זה פלא, לפתע הוא התחיל לחלוק איתי את הפסיכיאטר פגישותי עם ד:ר ל' החלו להתמקד בשאלות על המטופל הכוכב החדש, אבא שלי לא יכולתי להאשים את ד:ר ל' על כך שמצא באבי עניין רב יותר אחרי הכל, איתי הוא נפגש כבר יותר מ-15 שנה, ועם אבי רק כמה חודשים כשהתחיל אבי את הטיפול הוא היה שבר כלי מבחינה רגשית בגלל הפרידה, מעורער קשות וגמול טרי מאלכוהול הוא סיים את הטיפול בתוך פחות משנתיים - שמח, פורה, נשוי בשנית, והן הוא והן ד:ר ל' סברו שהוא :מממש את עצמו: ו:אותנטי: יותר הוא התחיל וסיים את הטיפול בתוך 18 חודשים אני, לעומת זאת, התחלתי את שנתי ה-18 אצל ד:ר ל' ועדיין סבלתי מחרדות כמקודם

הצד הטוב של המטבע

ברמה מסוימת, מידה סבירה של חרדה היא תכונה הסתגלותית על פי צ'רלס דרווין שבעצמו סבל כנראה מאגורפוביה קשה שבמשך שנים אחרי מסעו על הביגל הקשתה עליו לצאת מביתו), מינים החווים מידה הולמת של פחד מגבירים את סיכויי ההישרדות שלהם אנחנו החרדתיים נוטים פחות להכחיד את עצמנו ממאגר הגנים בפיזוז על פסגות צוקים, למשל, או כטייסי קרב מחקר רב השפעה שערכו לפני מאה שנה שני פסיכולוגים מהרווארד, רוברט מ' ירקס וג'ון דילינגהם דודסון, הניח את היסודות לרעיון כי רמות מתונות של חרדה משפרות ביצועים: יותר מדי חרדה, כמובן, פוגעת בביצוע, אבל פחות מדי חרדה גם היא גורמת נזק :בלי חרדה יושגו מעט מאוד הישגים:, כתב דיוויד ברלו, המייסד והמנהל בדימוס של המרכז לחרדה והפרעות נלוות באוניברסיטת בוסטון ביצועיהם של ספורטאים, אמני במה, מנהלים, אמנים וסטודנטים ייפגעוהיצירתיות תפחתיבולים עלולים לא להישתל וכולנו נגיע לאותו מצב של שאננות שכה חסר לנו בחברה שאינה מאטה את הקצב, שבו נעביר את חיינו בבטלה בצל העץ זה יהיה קטלני למין האנושי כמו מלחמה גרעינית

גם אם איני יכול להחלים מהחרדה שלי באופן מלא, התחלתי להאמין שאולי יש בה פיצוי כלשהו

ראיות היסטוריות מעלות את האפשרות כי החרדה יכולה ללכת יד ביד עם כישרון אמנותי ויצירתי כישוריה הספרותיים של אמילי דיקנסון, למשל, היו קשורים ללא הפרד בנטיית ההתבודדות שלה, שיש האומרים שהיתה תוצאה של חרדה היא לא יצאה מביתה כלל אחרי גיל 40) פרנץ קפקא כרך בין רגישותו הנוירוטית לרגישותו האמנותיתכמוהו גם וודי אלן ג'רום קייגן, פסיכולוג נודע מהרווארד שחקר במשך יותר מ-50 שנה את המזג האנושי, טוען כי חרדתו של תס אליוט והפיזיולוגיה ה:רגישה ביותר: שלו תרמו להפיכתו למשורר דגול לדברי קייגן, אליוט היה :ילד ביישן, זהיר ורגיש:, אך מכיוון שהיו לו גם משפחה תומכת, חינוך טוב ו:יכולות ורבליות בלתי רגילות:, הוא היה יכול :לנצל את נטייתו ההפכפכה לחיים של בדידות והתכנסות בעצמו:

המפורסם ביותר היה אולי מרסל פרוסט, שהפך את רגישותו הנוירוטית לאמנות אביו של פרוסט, אדריאן, היה רופא שגילה עניין רב בבריאות העצבים והיה שותף לכתיבת ספר רב השפעה בשם :תורת הבריאות של חולשת העצבים: מרסל קרא את ספרו של אביו, כמו גם את ספריהם של רופאי עצבים מובילים אחרים בתקופתו, ושילב את מחקריהם בעבודתוהסיפורת והכתיבה העיונית שלו :רוויות באוצר המילים של ליקויים עצביים:, במילותיו של אחד ההיסטוריונים עבור פרוסט, ליטוש רגישותו האמנותית היה קשור ישירות לנטייה עצבית דין סימונטון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס שבמשך עשרות שנים חקר את פסיכולוגיית הגאונות, כתב כי :יצירתיות יוצאת דופן: קשורה לעתים קרובות לפסיכופתולוגיהייתכן שאותם מנגנונים קוגניטיביים או נוירוביולוגיים היוצרים אצל אנשים מסוימים נטייה לפתח הפרעות חרדה מגבירים גם את החשיבה היצירתית

רבים מהמדענים הנודעים בהיסטוריה סבלו אף הם מחרדה או דיכאון או משניהם גם יחד כשסר אייזק ניוטון המציא את החשבון האינפיניטסימלי, הוא לא פירסם את עבודתו במשך 20 שנה - וזאת, יש המשערים, מפני שהיה חרד ודיכאוני מכדי לספר על כך במשך יותר מחמש שנים אחרי התמוטטות עצבים ב-1678 לערך, כשהיה באמצע שנות ה-30 לחייו, נדיר היה שהתרחק מחדרו בקיימברידג') אולי אם דרווין לא היה מרותק לביתו בגלל חרדתו במשך עשרות שנים, לעולם לא היה מצליח לסיים את מחקרו על האבולוציה הקריירה של זיגמונד פרויד כמעט נהרסה בשלב מוקדם בגלל חרדתו האיומה וחוסר הביטחון שלוהוא התגבר על זה, ומרגע שביסס את שמו כמדען דגול ניסו הוא וחסידיו להציג אותו כאדם חכם שמאז ומתמיד שפע ביטחון עצמי אך מכתביו המוקדמים מגלים שלא כך היה

לא, החרדה כשלעצמה לא תהפוך אותך למשורר זוכה פרס נובל או למדען פורץ דרך אך אם תנצל נכון את המזג החרדתי שלך, הוא עשוי להפוך אותך לעובד טוב יותר ג'רום קייגן אומר כי רק אנשים בעלי מזג רגיש ביותר מתקבלים אצלו לעבודה כעוזרי מחקר :הם קומפולסיביים, הם לא עושים טעויות:, אמר בראיון ל:ניו יורק טיימס: מחקר נוסף תומך באבחנה זו של קייגן מחקר שפורסם ב-2013 ב:Academy of Management Journal:, למשל, גילה כי אנשים נוירוטים תורמים לפרויקטים קבוצתיים יותר משצפו שותפיהם לעבודה, ואילו מוחצנים תורמים פחות וב-2005 פירסמו חוקרים מבריטניה מאמר, :האם לוחמים יכולים להיות מנצחים?: שדיווח כי מנהלים פיננסיים חרדתיים מאוד נטו להיות מנהלי הכספים הטובים והיעילים ביותר, כל עוד לוו דאגותיהם במנת משכל גבוהה

לרוע המזל, המתאם החיובי בין דאגות לביצועים בעבודה נעלם כשאותם דאגנים היו בעלי מנת משכל נמוכה אך יש ראיות המצביעות על כך שדאגנות יתר כשלעצמה קשורה לאינטליגנציה ג'רמי קופלן, מחברו הראשי של מחקר התומך בהנחה זו, אומר כי החרדה היא תכונה הסתגלותית מבחינה אבולוציונית מפני ש:מפעם לפעם יש סכנה שיופיע ג'וקר: כשסכנה כזאת עולה, אנשים חרדתיים נוטים להיות מוכנים יותר להישרדות קופלן, פרופסור לפסיכיאטריה במרכז הרפואי דאונסטייט באוניברסיטת המדינה של ניו יורק, אמר כי דאגנות יכולה להיות תכונה טובה אצל מנהיגים - וכי חוסר דאגה עלול להיות מסוכן אם אנשים בעמדות הנהגה :אינם יכולים לראות כל סכנה, אפילו כשהסכנה בולטת:, הם עלולים, בין יתר החלטותיהם השגויות, :לשכנע את הציבור הרחב שאין מקום לדאגה: היו פרשנים שטענו, על סמך ממצאים מסוג זה, כי הסיבה המרכזית למשבר הכלכלי ב-2008 היתה שהפוליטיקאים ואנשי הכספים היו טיפשים או לא חרדים מספיק או גם וגם)

מחקרים בקופי רזוס, שערך סטיבן סואומי, ראש המעבדה לאתולוגיה השוואתית במכונים הלאומיים לבריאות, מצאו כי כאשר קופים שהיו בעלי נטייה גנטית לחרדה נלקחו בשלב מוקדם של חייהם מאמהותיהם החרדתיות והועברו לאמהות לא חרדתיות, קרה דבר מרתק: אותם קופים הציגו נטייה חרדתית פחותה מזו של קופים בעלי אותם סמנים גנטיים - ומעניין גם שרבים מהם הפכו למנהיגי הלהקה מכאן משתמע שבנסיבות הנכונות, מידה מסוימת של חרדה עשויה לצייד אותך בתכונות מנהיגות כמו תמיד, כל זה נכון בתנאי שהחרדה יעילה בעיקר כשאינה חריפה עד כדי התשה אבל אם אתם חרדתיים, אולי תשאבו עידוד מהממצאים האלה

אני התחלתי להבין שהנטייה העצבית שלי היא אולי חלק מהותי מהווייתי - ולא רק במובנים השליליים :אני שונאת את החרדה שלך:, אמרה פעם אשתי, :ואני שונאת את זה שהיא מעציבה אותך אבל מה אם יש דברים שאני אוהבת בך ושקשורים לחרדה שלך? מה יהיה:, שאלה, נוגעת בלב העניין, :אם תחלים מהחרדה ותהפוך לאידיוט מושלם?:

אני מניח שזה עלול לקרות טייסים צבאיים, כך אומרים לפחות, הם מאוד לא חרדתיים ומחקר קטן אחד משנות ה-80 מצא כי תשעה מכל עשרה מקרי פרידה וגירושים בקרב טייסי חיל האוויר האמריקאי היו ביוזמת הנשים אולי יש קשר בין הדברים רמות בסיס נמוכות של עוררות עצמונית מצב שיכול להעיד על רמות נמוכות של חרדה נקשרו לא רק לצורך בהרפתקאות להטיס מטוס קרב, למשל), אלא גם לסוג של אטימות בין־אישית, חוסר רגישות לקשרים חברתיים יכול להיות שהחרדה שלי יוצרת בי עכבות ורגישות חברתית שגורמות לי להיות קשוב יותר לאחרים ובן זוג נסבל יותר משהייתי אלמלא כן

הקשר בין חרדה למוסר הוא רעיון שקדם מאוד לתגליות המדע המודרני או לאינטואיציות של אשתי אוגוסטינוס הקדוש סבר שהפחד הוא תכונה הסתגלותית מפני שהוא עוזר לנו להתנהג בצורה מוסרית הסופרת אנג'לה קרטר כינתה את החרדה :ראשיתו של המצפון: מחקרים שנערכו על הגורמים להתנהגות פלילית מצביעים על כך שעבריינים נוטים להיות חרדתיים פחות מלא עבריינים מצד שני, מחקרים אחרים מצאו כי רמות גבוהות של חרדה, בעיקר בבני נוער, מצויות במתאם עם התנהגות עבריינית)

החרדה שלי יכולה להיות בלתי נסבלת אבל אולי היא גם מתנה - או לפחות צדו השני של המטבע שעלי לחשוב היטב אם להחליף אותו באותה מידה שהחרדה עיכבה אותי בחיים - מנעה ממני לטייל, לנצל הזדמנויות או לקחת סיכונים מסוימים - היא גם ללא ספק דירבנה אותי להתקדם :לו היה האדם חיה או מלאך, לא היה יכול לשרות בחרדה:, כתב סרן קירקגור ב-1844 :מכיוון שהוא שילוב של השניים, הוא יכול לשרות בחרדה, וככל שהחרדה גדולה יותר, גדול גם האדם: אני לא בטוח לגבי זה אבל אני כן יודע שחלק מהדברים שאני מודה עליהם מאוד - ההזדמנות לעזור ולהוביל כתב עת מכובדמקום, שולי ככל שיהיה, בעיצוב הדיון הציבורירגישות רוטטת ונדירהומידה זו או אחרת של אינטליגנציה רגשית ושיקול דעת - לא רק שמתקיימים לצדה של מחלתי, אלא הם במובן חשוב גם תוצאה שלה

במאמרו מ-1941, :הפצע והקשת:, כותב מבקר הספרות אדמונד ווילסון על גיבורו של סופוקלס, פילוקטטס, שהפצע המוגלתי ברגלו, שאינו מחלים לעולם, שנגרם לו מהכשת נחש, קשור לשליטתו המדויקת בחץ וקשת - :מחלתו המצחינה: היא בלתי נפרדת מ:מיומנותו העל אנושית: בצליפה בקשת תמיד נמשכתי למשל הזה: הוא טומן בתוכו, במילותיה של הסופרת ג'נט ווינטרסון, את :קרבתו של הפצע לכישרון:, את התובנה כי בחולשה ובבושה טמון גם פוטנציאל להתעלות, לגבורה ולגאולה החרדה שלי היא פצע שאינו מחלים, שלעתים מעכב אותי וממלא אותי בושה - אך היא גם יכולה להיות, בו בזמן, מקור של כוח ומעיין ברכה

סקוט סטוסל הוא עורך כתב העת :אטלנטיק: מאמר זה עובד מספרו החדש, :My Age of Anxiety: Fear, Hope, Dread, and the Search for Peace of Mind:

תרגום: מרב ש

#2 נשים המניחות תפילין - דעת הר' שכט

1

כל העדה כולם קדושים
בריש יומא )ב.( הובאה המשנה ממס' פרה )פ"ג מ"ז(, מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו,
להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במערובי השמש היתה נעשית. וכי היכי דלא ליזלזלו בה )לומר, הואיל וטבול
יום כשר בפרה, אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה, לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה, וזו אחת מהן, רש"י(-
שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים ובכלי אדמה, דלא לקבלו טומאה. וכן הנהיגו )שם במס' פרה משנה ב( שחצרות
היו בירושלים בנויות ע"ג סלע ותחתיהם חלול מפני קבר התהום, ומביאים נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את
בניהם, ומביאים שוורים וכו'. הרי שכל העסק של גידול התינוקות וההשתמשות בדוקא בכלי גללים וכלי אדמה וכו' הי'
מפני שהקפידו חכמי המסורה שבזמן הבית לא רק על אותן המצוות שעשו הצדוקים לגמרי שלא כדין, כגון לקבוע חג
השבועות תמיד ביום הראשון ]אף שיו"ט ראשון של פסח לא חל בשבת[, וכגון בעבודת יוה"כ- לתקן מבחוץ ולהכניס
בפנים, שהשביעוהו לכה"ג שלא יהא צדוקי )משנה יומא יח, אלא אפילו במקרה זה של עשיית פרה, שהצדוקים
החמירו בו יותר מן החכמים, דקדקו חכמי המסורה בדוקא לנהוג כפי הקולא של התושבע"פ, שטבול יום כשר
לעשיית הפרה, והיו מטמאין את הכהן ומטבילין אותו, כדי להוציא מלבן וכו', להראות בדוקא שאפילו החומרות שאינן
כפי התושבע"פ אין בהן ממש, ושאין לנהוג בהן. ו כל זה כדי להשריש בלבנו היסוד שאין לנו אלא המסורה שלנו,
הנמסרה לחכמי המסורה שבכל דור ודור והמפורשת על ידם.
והנה חדשים מקרוב באו והנהיגו הנהגה מחודשת שהנשים יחבשו כיפות או טלית ותפילין בשעת תפילת
שחרית, ולא הציעו שאלה בזה לפני גדולי ההוראה של זמננו, כנראה על פי הסברא של כי כל העדה כולם קדושים,
כ עין טענת קרח ועדתו, אף שאולי א ין זה כונתם, דהיינו )-כפרש"י שמה ע"פ המ דרש( שכולם השתתפו במעמד הר
סיני. וממילא- כל אחד רשאי לפסוק הלכה כפי הבנתו שלו וכפי הרגשותיו, ומדוע תתנשאו וגו', כלומר, מה צריכים
לרב או לרבי לפסוק הלכות, ]השוה בזה דרשת רבנו הגרי"ד סאלאוויטשיק המפורסמת, הובאה בקצרה בס' נפש
הרב, בליקוט"ת לפ' קרח, ובס' השקפת הרב )של ר"א בית-דין(, ח"א[, כל מאן-דהו שלמד בישיבה יכול לפסוק
ולהכריע עפ"י שכל עצמו, ובפרט בזמננו, שאת הכל אפשר לחפש ולמצוא באינטרנט, ב"אוצר החכמה", וב"פרויקט
השו"ת של בר אילן", וכדומה, וכל אחד יכול לעשות א"ע כת"ח וכמורה הוראה ופוסק אף בשאלות חמורות, כאילו
יודע מעצמו את כל המקורות ואת כל השיטות- בסיוע כל הנ"ל. ]ואשר על זה ביארו )ע"ד ההלצה(- בכוונת הירושלמי
)רפ"ד דדמאי( שעם הארץ- אימת שבת עליו, שבשבת, שאיננו יכול להשתמש במחשב שלו, מפחד הוא )הע"ה(
ש"יתפסוהו" ויראו ויבינו שבאמת איננו יודע.[
והתפלאתי לראות היאך שאנשים בעלי שכל מפלפלים פלפול של הבל בקשר לנדון נשים אם רשאות להתנדב
)בתורת אינה מצווה ועושה( לקיים מצות תפילין, והראו פנים לכאן ולכאן, ודנו כאילו היינו חיים בתקופת התנ"ך
)שהביאו ממיכל בת שאול(, או בתקופת התנאים )שנחלקו התנאים אם נשים סומכות רשות(, או בזמן הראשונים 2

)שפלפלו לגבי בנותיו של רש"י(. אכן בעו"ה- חיים אנחנו- בשנת תשע"ד- בתקופת מרד המינים נגד התושבע"פ
כשהנהגה זו – עטיפת טלית והנחת תפילין – מצויה אך ורק אצל הקונסרבטיבים, שכל הגישה שלהם להלכה מבוססת
על היסוד שאכן מותר – ואף חיוב יש – לשנות מדרכי המסורה ע"פ רצונם וניהוגם של ה"עמא דבר" כל עוד שיש להם
איזה "מקור" לדבר, ודוקא נקודה זו היא היא ההבדל בינם לבין האורטודוקסים. ויש כאן מלחמת אחים של מערכה
מול מערכה, שהללו, הממשיכים במסורת אבותיהם שבידיהם, ואומרים שאבותינו לא שיקרו לנו, וגם אני מאמין
באמונה שלמה, ככל הדורות הקודמים, שמשה קיבל תורה מסיני; והללו צועקים בקול ואומרים שאנחנו לבד המומחים
האמתיים על אמיתות ההיסטוריה, וטוענים בהחלט שמשה לא קיבל תורה מסיני וכו' וכו', וחלק גדול מעמדתם
ושיטתם הוא טענת "קרח אבינו"- שכל העדה כולם קדושים, וכאמור.
ונראה שרק הסומא שאין לו עינים לראות, לא יכיר מה שנמצא לפניו ממש "תחת האף שלו", שהנהגה זו היא
הנהגת הקונסרבטיבים, ועלול להביא לידי עוד הנהגות נגד המסורה ולהתרשלות כללית בענייני פסק והוראה. ]וידוע
מה שהעיר הגרי"ז על גדלות אביו הגר"ח סאלאוויטשיק, שהי' לו כח הבנה וכח החדירה שכזה, שהי' יכול להגיד
מראש- שאם יחליטו היום ללכת בכיוון זה, שכך וכך יהי' בעוד ששים שנה, ואם יחליטו ללכת בכיוון האחר, שכו"כ
יצא לבסוף לאחר ששים שנה, אבל )הפטיר הגרי"ז( לי אין את כח החדירה הזה- לידע מה יהי' לבסוף- לאחר ששים
שנה. ולאחר ששהה קצת הוסיף לומר, שאכן כמדומה לי שכן י ש לי מעלה, שלכה"פ אני יכול להכיר מה שישנו כבר
לפני כעת- "תחת האף שלי."[
ודבר פשוט הוא שכמו שהקפידו חכמי המסורה שלא להרשות לנהוג אפילו כחומרת הצדוקים, והקפידו
בדוקא לטמא את הכהן השורף את הפרה ולהטבילו, כדי שתעשה הפרה בדוקא ע"י טבולי יום, כן בנד"ד ממש,
דפסקי הלכה אינם נאמרים "מתוך חלל ריק", אלא מתוך ההקשר )קאנטעקס"ט( של אותו הדור, ובדורנו אנו, כל
התנאים וכל הראשונים וכל האחרונים יסכימו שהנהגה זו אסורה היא בהחלט, אע"פ שהיא לחומרא יתירה, שלא
לחקות את המינים, עי' משנה סוף פ"ב דחולין )דף מא.(.
ונראה דד"ז הוא בבחינת ערקתא דמסאנא, דרבנו ז"ל אמר שערקתא דמסאנא גדרו- כל הנהגה שהיא
שהפכה להיות סמל להריסת הדת, אפילו אם "ע"פ הלכה" היא מותרת, זה גופא )שנהפך לסמל להריסת הדת(, גורם
לכך שיהיה אסור. וכך התבטא רבנו בשעתו )בקשר לפרשת "מי הוא יהודי" שפתח בן-גוריון(, דאין הבדל בדבר בין
אם האנס הוא נכרי כאנטיוכס הרשע או יהודי כבן-גוריון, עדיין דין אותה הנהגה כערקתא דמסאנא ויהרג ואל יעבור.
)וביטוי זה לענין אנס יהודי, מקורו בשו"ת אבנ"ז או"ח סי' תקל"ז, ועי' ס' נפש הרב עמ' רל"ג.( 3

וכזה ידוע בשם רבנו, שכשהתחילו הקונסרבטיבים להכניס טקס בת מצוה לבנות באמצע התפילה- דוגמת
הבר מצוה לבנים, הצהיר בזה רבנו שהרבנים האורטודוקסים אסורים בהחלט לעשות כמותם, שזה בבחינת ערקתא
דמסאנא, ודינו שיהרג ואל יעבור.
ועי' חזו"א )חאו"ח סי' נ"ב אות ו'( שאע"פ שנראה להתיר פתיחת סוכה הנמתחת שע"ג עגלת התינוק, יש
לאסור פתיחת המטריה מכמה טעמים, והאחד מהם- מפני שגורם פרצה. ואולי כוונתו כנ"ל, שמטריה שימשה כסמל
להריסת הדת באירופא אצל הריפורם, ועל כן צריכים אנו לאסרו, אע"פ שמכח הל' אהל עראי דמלאכת שבת הי' צ"ל
מותר.
ותמיה אני, מעיקרא מאי קסברי המתירים בזה, הלא כבר הביא הרמ"א )לאו"ח סי' ל"ח ס"ג( מהראשונ ים,
ואין חולק עליו מכל מפרשי השו"ע שם, שבזמננו יש לכולנו בעיא של גוף נקי, אשר על כן החלטנו למעט בהנחת
התפילין אף לגבר ים עד המינימום )כ לו מר רק בשעת תפילת שחרית(, כאשר ביאר בזה רבנו ז"ל בשיעוריו בטוב טעם
ודעת, )עי' מש"כ בס' מפניני הרב, ערך תפילין, אות א(, וכאשר כן פסק רבנו ז"ל למעשה בשעתו בנדון בעלת תשובה
שהיתה תלמידה בבי"ס התיכונית על שם "פריש", שרצתה בדוקא להניח תפילין, והורה רבנו עפ"י דברי הרמ"א האלו
למחות בידה. ואין נראה לומר שבמשך ארבעים השנה האחרונות שהשתפר המצב ביחס לטוהר המחשבה הנצרך
להנחת תפילין, וכידוע לכל, ככה היתה ההנהגה המקובלת מדורי דורות, ומי הוא זה שיהין ויתחצף להורות נגד פסק
המקובל של רבינו הרמ"א. והשוה רמב"ם פ"י משמיטה ויובל סוף ה"ו, שהקבלה והמעשה )כלומר, הנהוג המקובל(
עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להתלות, כלומר, אע"פ שדעתו של הרמב"ם בהלכה זו היתה נוטה דלא כדעת
הגאונים, הכניע א"ע לפסקם, שכן הי' הנהוג המקובל.
ואלו שמצהירים שמשה קיבל תורה מסיני ממשיכי ם ואומרים- ומסרה ליהושע וכו' וכו', שיש בידינו מסורת
חזקה באופן פסק ההלכה, ואין שדה ההלכה כשדה של הפקר שכל הקודם זכה, וכל דאלים גבר, ומי שמקדים לפרסם
דעתו דרך העיתונים או האינטרנט- הלכה כמותו, אלא הענין הוא כמבואר במדרשים, שאלף נכנסים לביהמ"ד ואחד
יוצא להוראה, ואותו היחיד הוא זה ששימש את רבו ביותר וקיבל בדמו ובנפשו את דברי התורה, ושיש לו "נישואין"
עם התורה, ולא רק "ארוסין". )ועמש"כ בזה רבנו בס' דברי הגות והערכה, עמ' ע"ב.( וכך אמר רבנו )בדרשתו
הידועה לפ' קרח( שכל אדם צריך להכיר שצריך לרב או לרבי, ואפילו ת"ח שנפטר רבו צריך תמיד לשאול לעצמו
באמת )כשמציעים לפניו שאלות(- מה הי' רבו אומר בנדון זה, ובאיזה עמדה הי' נוקט. ]ושמעתי פעם מידידי יקירי
הר"ר אבא ברונשפיגל, שיחי', שפעם הציע איזו שאלה לרבנו )כשהי' מבקר אצל אמו בד ירתה(, ולאחר קצת משא
ומתן הכריע רבנו לקולא, והקפידה עליו אמו ואמרה, "שאביך לא הי' פוסק כן", ותיכף חזר בו רבנו מהכרעתו, שאביו
בודאי הי' רבו המובהק.[ 4

וביטוי זה שאומרים כמה מהמתירים "שע"פ הלכה" פעולה מסויימת מותרת, ושהמחמירים רק רוצים לאסרה
"מטעמים פוליטיים", איננו נכון, שגם ענין זה של שינוי המסורה מהווה חלק-עצמי מן ההלכה, וכשדנים ע"ד הנחת
תפילין לנשים, לא מספיק לעיין בשו"ע הל' תפילין ובמקורות שם, ולדונה כשאלה קלה, אלא, כמו כל שאלה בהלכה,
צריכים לדון בנושא מכל הבחינות ומכל המבטים, ולא תמיד נמצא את הפסק על אותו הדף שבשו"ע שחשבנו
מתחילה לעיין שם, וכמ"ש הירושלמי )דמס' ר"ה עה"פ ממרחק תביא לחמה( שד ברי תורה )הרבה פעמים( עניים
במקומם ועשירים במקום אחר, וכל שאלות קשות שכאלו ]דלפסוק נגד רמ"א המפורש בשו"ע, בודאי שאלה קשה
היא, אשר בודאי צריכה כתפיים רחבות[, צריכים להציע בפני ת"ח מורי הוראה שיש להם היקף בידיעת ההלכה, ואין
לכל מוסמך או רב מקומי, אף אם כוונתו לטובה, לחוות את דעתו בשאלה שכזו, וכ"ש שלא לפרסם את דעתו
הפרטית דרך התקשורת או האינטרנט, כי שאלה חמורה כזו נוגעת לכל כלל ישראל הנאמנים למסורה, ורק גדולי
ההוראה רשאים להכריע בה.
ואין תלונתנו בזה בכלל על הנשים שהתנדבו לקיים מצות תפילין, אלא על הרבנים )שהוסמכו כולם מישיבתנו(
שחיוו את דעתם המוטעת בזה, מבלי להתייעץ עם מורי ההוראה שאליהם אכן פונים לשאלות אחרות, ושפרסמו את
דעתם כאילו הדבר פשוט לה י תר. וד' ית' יגדור פרצותנו ויאחה את הקרע הזה שנתהווה במחננו ויטה לבנו לעבדו
באמת ובתמים.
]ועי' מש"כ בתשובתנו בנדון "המנינים המשותפים" )שבט, תשע"ד( וצרף לכאן.[
צבי שכטר
)אדר הא', תשע"ד(I'

#3 למה אין כחול בתנ"ך?

מה אפשר ללמוד מזה על אבולוציה, בלשנות וההיסטוריה של מדעי המוח
אורן הוברמן
14.07.1
חוקרי תנ"ך מנסים לפצח את התעלומה הזו יותר מ־200 שנה. בעוד שהצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק וצהוב מופיעים בתנ"ך פעמים רבות ותחת מושגים שונים, הצבע הכחול - אחד הצבעים הדומיננטיים על פני כדור הארץ, צבעם של השמים והים - אינו מופיע אפילו פעם אחת. הצבע האדום, לדוגמה, מוזכר עשרות פעמים בתנ"ך, וגוונים שונים של הצבע אף זכו למושגים משלהם ("ארגמן" לצבע אדום כהה, "שני" לאדום־כתמתם ו"סיקרא" לאדום עז). הים, המוזכר בתנ"ך 124 פעמים, זוכה לאינספור תיאורים. הוא "גדול ורחב ידיים", "סוער", "שותק", "מוחץ", "רועם" ו"עומד מזעפו". לעולם לא כחול.

והתנ"ך אינו יוצא דופן בזה. המדינאי הבריטי וחוקר התרבות היוונית וויליאם גלדסטון חקר במשך יותר מ־30 שנה את האיליאדה והאודיסאה, הנחשבות ליצירות ספרות מכוננות בתרבות המערב, ופרסם מחקר בן יותר מ־1,700 עמודים שנחשב עד היום למקיף ביותר שנעשה על עבודותיו של המשורר היווני הומרוס. הוא ירד לעומק הדברים כל כך, עקצו אותו מבקריו, עד שאפילו דבר טריוויאלי כמו תפיסת הצבע של המשורר זכתה אצלו לפרק שלם.

ואז הם קראו מה כתב בפרק הזה: גלדסטון הסביר, ברצינות גמורה ותוך צירוף 30 עמודים של דוגמאות, שאין דרך להסביר את תיאורי הצבע המשונים של הומרוס באיליאדה מלבד להניח שהוא ובני תקופתו ראו את העולם בצבעים אחרים לגמרי מאלו שאנו מכירים. את צמר הכבשים וגוון עורם של השוורים מתאר הומרוס כסגול, את הדבש הוא רואה כירוק, ובעלי חיים כמו אריות וסוסים נצבעים בכתביו דווקא באדום. אבל הדבר המוזר ביותר הוא מקומו של הצבע הכחול. בשתיים מיצירות המופת הגדולות בהיסטוריה האנושית, בטקסטים הציוריים, עמוסי הפרטים ומלאי החיים ביותר שנכתבו, לא מופיע אפילו פעם אחת הצבע הכחול. כשהומרוס מתאר בהתרגשות את הים הוא כותב שהוא "נראה כמו יין", ובמקרה אחר "כמו פרח הסיגלית". גם השמים זוכים לעשרות תיאורים משתפכים, אך אין כל אזכור לצבעם. "היתה מונחת לפני הומרוס הדוגמה המושלמת ביותר לכחול", כתב גלדסטון, "אך הוא אינו מתאר את השמים ככאלה אף לא פעם אחת. שמיו זרועי כוכבים, רחבי ידיים, כבירים, בגון הברזל או הנחושת, אך אף פעם לא כחולים". פתרון אפשרי היה שהומרוס היה עיוור, אך גלדסטון שולל את האפשרות הזו מכל וכל. "בכל היבט פרט לצבע, התיאורים שלו חיוניים ומוחשיים באופן שאדם שלא ראה את העולם במו עיניו לא יכול לכתוב", הסביר.

הפוטושופ של המוח
איך אנחנו רואים צבעים
המוח לא רק משנה זיכרונות בדיעבד, הוא גם משפיע על תפיסת המציאות שלנו בזמן אמת
אורן הוברמן, 4 תגובות
לכתבה המלאה
עשר שנים לאחר שפרסם גלדסטון את מחקרו, נכנס לסיפור חוקר השפות אליעזר גייגר. הודות לשליטתו של גייגר בשפות עתיקות, הוא החל לחקור את תיאורי הצבע בטקסטים קדומים של תרבויות שונות ברחבי העולם. הנה התיאור של מה שמצא בכתבים הודיים עתיקים: "המזמורים האלה, בני יותר מעשרת אלפים שורות, גדושים בתיאורי הרקיע. אין כמעט נושא המוזכר בהם יותר פעמים. משחקי הצבע של השמש ושקיעתה האדמומית, היום והלילה, עננים וברקים, האוויר והאֶתר, כל אלה נחשפים לפנינו שוב ושוב, בפאר ובמוחשיות רבה. רק דבר אחד לא תוכל ללמוד מהשירים העתיקים האלה אם אינך יודע אותו עדיין, וזו העובדה שהשמים כחולים". את אותן תופעות בדיוק מצא גייגר בכתבים סיניים, בסאגות האיסלנדיות ובקוראן. אין כחול.

במשך 150 שנה תעלומת הצבע הכחול (ושאר הצבעים המשובשים) הסעירה את עולמם של היסטוריונים, בלשנים, חוקרי דת, ביולוגיה וספרות. "היתה סיבה טובה לכך שעסקו בה ללא הרף, במשך שנים, המוחות הטובים ביותר בנמצא וגם הקשקשנים היצירתיים ביותר", אומר הבלשן גיא דויטשר. "היא מסעירה את הדמיון משום שהיא מדברת על משהו שהוא כל כך בסיסי ואינסטינקטיבי בחיים שלנו, שנדמה שאין עליו בכלל ויכוח אם מקורו בתרבות או בגנטיקה. אין שום דבר פילוסופי בהבדל בין צהוב לאדום או בין ירוק לכחול. צבעים נמצאים בקומת הקרקע של התפיסה, וככאלו ברור לנו לגמרי שהם היו שם מאז ומתמיד, חלק בלתי נפרד מהגנטיקה האנושית שמשותפת לכולנו. יש משהו מטלטל בלגלות שייתכן שזה לא לגמרי ככה".

דויטשר (42) נולד וגדל בתל אביב. בתיכון התאהב במספרים ואחרי הצבא נסע לקיימברידג', לאחת הפקולטות הטובות בעולם למתמטיקה, כדי ללמוד שם לתואר ראשון. כשסיים החליט שמתמטיקה בעצם לא מעניינת אותו במיוחד, והחל ללמוד בלשנות. בתחום הזה גם עשה את הדוקטורט שלו. ספרו החדש, "בראי השפה", הוא המחקר הרציני והמקיף ביותר שנערך על הקשר בין שפה וצבע. הוא גם מסע היסטורי־ביולוגי־בלשני המספק הצצה נדירה לדרך הפתלתלה, הבלתי צפויה, שבה תגליות מדעיות חושפות את עצמן לעולם. הוא תורגם לשמונה שפות, בהן גם עברית, ונכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר של 2010 של "האקונומיסט", "הניו יורק טיימס" ו"הפייננשל טיימס".

אני שואל את דויטשר למה בחר לחקור דווקא צבעים. "אני זוכר שסיפרו לנו בשיעור תנ"ך, בבית הספר היסודי, את הסיפור על הפרה האדומה", הוא נזכר ברגע האאוריקה שלו. "כששאלתי את המורה איפה מוצאים פרות אדומות היא אמרה לי שמדובר בפרות נדירות מאוד. כבר אז הבנתי שמדובר בקשקוש. שם גם התחיל הסיפור מבחינתי".

דויטשר. "כששאלתי את המורה שלי מה זו פרה אדומה היא אמרה לי שזו פרה נדירה. כבר אז הבנתי שזה קשקוש"
דויטשר. "כששאלתי את המורה שלי מה זו פרה אדומה היא אמרה לי שזו פרה נדירה. כבר אז הבנתי שזה קשקוש" צילום: יואב גלאי

שר, פילולוג ובלש מחפשים כחול

"כשחשבתי לחקור את חידת הצבעים הנעלמים, הערכתי שזו לא תהיה עבודה קשה מדי. זה תחום שנחקר יותר ממאה שנה, והנחתי שאצטרך רק לסכם את החומר שהצטבר. מהר מאוד גיליתי שטעיתי", אומר דויטשר. "המידע הנגיש היה ברובו אקסיומות לא מבוססות של בלשנים שרק ציטטו זה את זה. מאוד לא רציתי לכתוב שטויות, אז התחלתי לשבת בספריות, ללכת אחורה עד כמה שאפשר, לעקוב אחרי מי שניסו לפצח את החידה הזאת ולהמשיך בעצמי מהנקודה שבה הם נתקעו. ככל שהעמקתי, כך המחקר הזה הרגיש יותר ויותר כמו סדרת דרמה טובה".

מתי הבנת שיש כאן סיפור יוצא דופן?
"כשקראתי את המחקר של גלדסטון, האדם היחיד שזיהה שהטקסטים היווניים מבולבלים לגמרי בכל הנוגע לצבעים. אני מורגל לכתיבה אקדמית תפלה ומשעממת, והטקסטים שלו היממו אותי במקוריות ובתעוזה שלהם. מתוך מה שלמד מתיאורי הצבעים בלבד הוא פיתח שתי טענות מהפכניות: הוא טען שהומרוס ובני תקופתו היו ככל הנראה עיוורי צבעים, ושהיכולת העכשווית שלנו לחוות צבעים היא הודות לאבולוציה מהירה במבנה העין שהתרחשה במאות השנים האחרונות. זה היה חריג משום שהרעיון של אבולוציה רק החל להתגלגל לראשונה באותן שנים. אף שהפרשנות שלו היתה שגויה, הוא פרץ את הדרך לכל המחקר שהגיע אחריו.

"גייגר, האיש השני שנכנס עם כל הלב אל תוך חידת הצבע, ניסה בהתחלה להתקדם בכיוון המקורי של גלדסטון. מספרים על גייגר שכאשר היה בן שבע אמר לאמו שהוא רוצה ללמוד יום אחד את 'כל השפות', והוא גם הצליח להתקרב לאידאל הזה יותר מכל אדם אחר באותה תקופה. גייגר גילה שבמשך אלפי שנים האנושות לא נתנה שם לצבע הכחול. אבל הוא מצא עוד משהו: שבשפות האירופיות המודרניות המילים לכחול נגזרו ממילים עתיקות ל"ירוק" או ל"שחור". הוא הלך עוד אחורה בטקסטים עתיקים וגילה שבראשית הכתב לא היתה ברוב השפות אפילו מילה ל"ירוק". הצבעים היחידים שהיו נפוצים תמיד הם שחור ואדום. אחר כך הגיעו הצהוב, הירוק, ובסוף כחול וסגול. ומה שהיה די מרעיש הוא שההתפתחות הזו התחוללה בדיוק באותו סדר בתרבויות שונות ברחבי העולם. גם גייגר האמין שהאבולוציה שעברו הצבעים בתרבויות השונות מרמזת על תהליך פיזיולוגי. לרוע המזל הוא נפטר מהתקף לב בגיל 42 ולא הספיק לסיים את המחקר שלו".

איך זה שהרעיונות של גלדסטון זכו להתעלמות כזו? בכל זאת, הוא אמר שחלק מהאנושות ראתה את המציאות בצבעים הלא נכונים.
"אף אחד לא לקח ברצינות את הטיעונים שלו בנוגע לעיוורון הצבעים, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר בנושא התעכב מאוד. באותה תקופה אף אחד לא ידע שעיוורון צבעים קיים. המקרים המתועדים הראשונים התגלו רק שנים אחרי שפרסם את המחקר שלו. מי שהוכיח לעולם שעיוורון צבעים היא עניין רציני היה בחור שבדי בשם פרטיוף הולמגרן, מומחה לאנטומיה של הראייה וטיפוס שרלוק־הולמסי שכזה. הולמגרן קרא בעיתון על רכבת אקספרס שהנהג שלה לא ציית לאור האדום ובמקום לבלום האיץ והתנגש ברכבת אחרת. להולמגרן היתה השערה אחרת: הוא טען שהגורם לתאונה היה הנהג - אבל לא משום שהתרשל, אלא משום שהיה לו סוג מסוים של עיוורון צבעים שגרם לו לראות את האור האדום כלבן.

"נהג הרכבת נהרג בהתנגשות, כך שאי אפשר לבדוק את הראייה שלו, אבל הולמגרן התעקש - ולבסוף הצליח לשכנע מנהל של אחד מקווי הרכבת השבדית לתת לו לערוך מבחני ראיית צבעים לעובדים ברכבת. זה היה מבחן פשוט: הוא נתן להם 40 קצוות צמר בגוונים שונים, הראה להם צבע מסוים וביקש מהם לבחור את כל הקצוות בצבע דומה. מי שבחרו צבעים משונים בלטו מיד לעין. מתוך 266 עובדי רכבת שבדק בקו אחד בלבד, הוא מצא 14 מקרים של עיוורון צבעים, לרבות מנהל תחנה ונהג. כך תאונת רכבת זניחה בשבדיה גילתה לעולם את עיוורון הצבעים. מובן שהעניין הפך לנושא התקשורתי החם ביותר של אותה תקופה. כל חברות הרכב והספנות אילצו את עובדיהם לעשות מבדקי ראייה, והתברר שיש הרבה עיוורי צבעים בכל אוכלוסייה בעולם. זו היתה תגלית דרמטית, שהרימה מהקרשים את התיאוריה המוזרה של גלדסטון. אם עיוורון צבעים היא מחלה אמיתית, ייתכן שגם היוונים הקדומים סבלו ממנה".

אדום או צהוב? כחול או ירוק?
אדום או צהוב? כחול או ירוק? צילום: shutterstock

זו הפכה לדעה המקובלת? שאנשי העולם הקדום היו עיוורי צבעים?
"זו היתה התשובה, ואפילו חתום עליה מישהו, רופא עיניים בשם הוגו מגנוס שחיבר את כל הנקודות ועשה דיאגנוזה היסטורית לראייה המוגבלת של הקדמונים. הוא טען שככל שספגנו יותר צבעים כך רגישות העין השתפרה, והשיפורים הנרכשים הללו הונחלו לדור הבא. הוא כמובן טעה. היום אנחנו יודעים ששום יתרון או חיסרון נרכש אינו עובר בתורשה. לג'ירפה אין צוואר ארוך משום שמתחה אותו דור אחר דור, אלא משום שג'ירפות שנולדו מעט גבוהות יותר זכו ליתרון תחרותי. אבל כל זה עדיין לא היה ברור באותה תקופה, ואפילו דארווין האמין אז שתוצאות של שימוש מאומץ באיברים מסוימים יכול לעבור לדור הבא.

"עברו עוד כמה שנים עד שגם הרעיון הזה נפסל לגמרי. דארווין עצמו החל להבין שיש כאן בעיה, בעיקר בגלל פרק הזמן הקצר מאוד שהיה לחוש הצבע להתפתח. שוב נתקענו עם השאלה איך צבעים זכו להתייחסות בשלבים כל כך מאוחרים, ולפי אותו הסדר בכל התרבויות. המדענים היו צריכים לנסות כיוון אחר לגמרי, וכאן נכנסו האנתרופולוגים לתמונה.

אלה הציעו לבדוק את מושגי הצבעים ואיך חווים אותם אוכלוסיות פרימיטיביות - קבוצות אתניות מרחבי העולם שהיו מנותקות מהציוויליזציה במשך אלפי שנים. רופא שבדי שנקלע לחופי סיביר ערך מחקר ממושך על חוש הצבע של בני שבט הצ'וקצ'י, רופאים אמריקאים בחנו את ראייתם של האינדיאנים, ומיסיונרים, רופאים ודיפלומטים בחנו עם שאלון צבעים מוכן כל יליד שפגשו בדרכם. התוצאות של המחקר הזה היו אישוש מרהיב למה שמצאו גייגר וגלדסטון בתנ"ך ובאיליאדה: בכל קצוות תבל הילידים סבלו מאותו פגם. כששאלו את בני שבט הנובי מה צבעה של פקעת צמר כחולה, הם אמרו "שחור". בני שבט ההסו השתמשו באותה מילה לכחול ולירוק. בני הצ'וקצ'י בסיביר הסתפקו בשלושה מונחים בלבד - שחור, לבן ואדום - כדי לתאר כל צבע. כפי שטען גייגר, הצבע שזכה לשם ראשון היה תמיד אדום. ובאף שפה כמעט לא היה מונח בלעדי לצבע הכחול".

והראייה שלהם?
"היתה בדיוק כמו שלנו. כולם זיהו את ההבדלים בין צבעים קרובים. המיסיונר שחי בקרב בני האובהררו בנמיביה כתב שהמקומיים יכולים לזהות את ההבדל בין ירוק לכחול, אבל נראה להם מגוחך לגמרי לבזבז מילה שלמה על מה שנחשב בתרבותם לשני גוונים של אותו צבע".

בני שבט הצ'וקצ'י מסיביר. מזהים את הצבע הכחול, אך לא טורחים לתת לו שם
בני שבט הצ'וקצ'י מסיביר. מזהים את הצבע הכחול, אך לא טורחים לתת לו שם צילום: shutterstock

מה ילדים רואים בשמים

אחרי המדינאי חד־האבחנה, הבלשן המחונן, רופא העיניים בר המזל והאנתרופולוגים החרוצים, נכנס בעל מקצוע חדש למשחק: הפסיכיאטר המהולל וו.ה.ר ריוורס. גם ריוורס היה רב־אשכולות: במשך שנים רבות חקר שבטים מבודדים, שינן את שפתם ולמד מקרוב את אורחות חייהם. מחקריו נחשבים לאבני יסוד של מדע האנתרופולוגיה. בשנים מאוחרות יותר הוא היה מהראשונים ליישם טכניקות פסיכואנליטיות כדי לסייע לקצינים הסובלים מהלם קרב, ונחל גם בכך הצלחה רבה.

ב־1898 הצטרף למשלחת אנתרופולוגית של אוניברסיטת קיימברידג' לאיים של מיצרי טורס, בין אוסטרליה לגינאה החדשה. ריוורס ניצל את ההזדמנות כדי ללמוד באופן מדוקדק ומגוף ראשון איך ילידי המקום רואים צבעים. זה היה המחקר הרציני ביותר שנעשה בתחום באותה תקופה.

ריוורס מצא שם בדיוק מה שמצאו אנתרופולוגים משאר העולם. תיאורי הצבע היו עמומים והשמות החד־משמעיים היחידים היו לשחור, לבן ואדום. אף שריוורס עקב באדיקות אחרי המחקר בתחום, הוא התוודה שחוויה אחת בכל זאת היכתה אותו בתדהמה. שכששאל את זקני השבט מה צבע השמים, הם הביטו מעלה בשמי התכלת ואמרו בלי לחשוב פעמיים "שחור". כששאל ילד מקומי למה דומה צבעם של השמים, הילד השווה אותם לצבעם של מים כהים ומלוכלכים. ריוורס כתב שלא האמין לשמע אוזניו. "חייב להיות משהו שגורם לילידים האלה לראות את הכחול המבהיק עמום וכהה מכפי שאנו רואים אותו", ציין. אבל הוא לא הצליח למצוא את הדבר הזה.

גוונים של שחור
גוונים של שחור צילום: shutterstock

"היום אנחנו יודעים שישנו במוח מנגנון בדיוק כזה", אומר דויטשר. "לצד העובדה שהשחור שלהם הוא מושג רחב יותר ממה שאנחנו רגילים לו, מדענים נוטים להעריך שהם גם רואים את השמים באופן כהה במקצת לעומת עיניים מערביות. כשהשפה מרגילה אותנו להתייחס לשני גוונים כצבעים שונים, היא מאמנת אותנו להתייחס אליהם כמושגים שונים, ולמוח להגזים מעט את ההבדלים בין הצבעים האלה. במיוחד באזורי הגבול. בלשנים קוראים לתופעה הזו 'קפיצה קטגוריאלית'. המוח קצת מעוות את הצבע המקורי כדי שיתאים לקטגוריות הנקיות שלו".

עלה בדעתך שאולי אנחנו טועים והם צודקים? שאולי זה אנחנו שרואים את השמים כחולים מכפי שהם?
"אין כאן נכון ולא נכון. קשה להודות בכך ששחור וכחול נראים לנו כמו צבעים נפרדים רק בגלל המוסכמות התרבותיות שגדלנו עליהם. זה כאילו שהאינסטינקטים העמוקים ביותר שלנו צועקים לנו שכחול ושחור הם צבעים שונים, ממש כמו ירוק וכחול. זה ברור לנו ממש כמו שירוק־זית וירוק־דשא אינם צבעים שונים, אלא רק גוונים שונים של אותו צבע. "אבל אני רוצה לתאר לך סיטואציה אחרת: תאר לך שהפסיכולוג ריוורס היה רוסי בן המאה ה־19, והיה יוצא לאיים הבריטיים במקום לאוסטרליה ומבלה כמה חודשים בבדיקה מדוקדקת של הצעירים המקומיים. כשהוא היה חוזר לרוסיה, סביר להניח שהיה מספר בהתרגשות שהאוכלוסייה הילידית בבריטניה מבלבלת בצורה משונה בין הצבעים 'גולובוי' ו'סיניי'. למעשה, הם מכנים את שני הצבעים האלה באותו שם. בהתחלה הוא ודאי היה חושב שיש להם בעיה בראייה, אבל בדיקה קצרה היתה מוכיחה שהם יכולים להבחין בקלות בין שני הצבעים. ובכל זאת כינו את שניהם בשם 'כחול'. הוא יספר שכאשר לחץ אותם לקיר, הם הסכימו לומר שהצבע הראשון הוא 'כחול בהיר' והשני 'כחול כהה', אך עדיין התעקשו שזה מגוחך לקרוא לשני הגוונים האלה צבעים שונים.

"כשאתה חושב על זה ככה, הרעיון שאוצר מילים מוגבל מצביע על ראייה פגומה מתגלה מהר מאוד כמטופש. ברור שדוברי אנגלית יכולים לראות את ההבדל בין כחול לתכלת, אבל המוסכמה התרבותית שלהם מתייחסת לשניהם כאל גוונים של אותו צבע. בעיניים רוסיות, וגם ישראליות, ברור שמדובר בשני צבעים נפרדים. ובדיוק כפי שהאנגלית מחברת את הכחול והתכלת למושג אחד, שפות אחרות מרחיבות את הצירוף הזה אל האזור הירוק־כחול כולו. אם בתרבות היוונית הצבע ירוק התרחב לצהוב, זה הגיוני שהדבש של הומרוס ירוק. ואם חום ואדום הם צבע אחד, זה סביר לגמרי ששור יהיה אדום".

למה לכולם יש אדום

אתה כותב על כך שכל שפה בעולם, מנותקת ככל שתהיה מהסביבה, תמצא תמיד מילים לצבעים על פי סדר קבוע. אם כך, לא הכל תלוי בתרבות.
"לא, חלק ניכר מזה מקודד בגנים שלנו ועל כן אוניברסלי. בסוף שנות התשעים שני חוקרים מברקלי, ברנטו ברלין ופול קיי, עשו מחקר מקיף שבמסגרתו בחנו איך 20 דוברי שפות שונות מתייחסים לשמות של צבעים. הם מצאו שני דברים: הראשון הוא שמונחי צבע הם לא שרירותיים לגמרי. למרות הבדלים בולטים בין מערכות הצבע בשפות שונות, יש חלוקות של הספקטרום ששפות רבות מאמצות לעצמן, וחלוקות שאף שפה לא מאמצת. למשל, ירוק ואדום אף פעם לא נכנסים לשם צבע אחד. אבל ירוק יכול להתמזג עם כחול, צהוב ואפילו שחור. התגלית השנייה היתה ששפות רוכשות שמות לצבעים לפי סדר צפוי מראש, ממש כפי שחשף גייגר מאה שנה לפני כן. לתרבות יש חופש לבחור את גבולות הצבעים, אבל מבנה הספקטרום מוכתב מהגנים".

ובכל זאת, למה התנ"ך מוצף באדום וריק מכחול?
"יש לנו משהו מיוחד, משחר ההיסטוריה, עם הצבע האדום. כמו קופים אחרים, גם בני אדם עוצבו על ידי האבולוציה כך שהצבע הזה יעורר בהם התרגשות. ראיתי פעם שלט בגן חיות שהזהיר אנשים שלבושים באדום לא להתקרב לכלוב של הגורילה. ניסויים הוכיחו שכאשר אנשים נחשפים למשטחים גדולים של אדום נוצרים אצלם אפקטים פיזיולוגיים כמו עלייה בהתנגדות חשמלית של העור, המעידה על התרגשות. יש לזה סיבות אבולוציונית טובות. אדום מהווה סימן לדברים חיוניים רבים, בעיקר סכנה, דם ומין. את הצהוב והירוק אנחנו צריכים בגלל הצמחייה, והיכולת להבחין בין שני הצבעים, כמו במקרה של פירות בשלים ולא בשלים.

"לכחול, בהקשר הזה, יש משמעות תרבותית מצומצמת מאוד. בעולם אין כמעט פירות או ירקות בצבע כחול, וגם שאר החומרים הכחולים בטבע נדירים מאוד. אנשים בתרבויות פשוטות יכולים להעביר חיים שלמים בלי לראות עצמים כחולים. אפשר להבין איך מבחינה אבולוציונית הוא הצבע הדחוף פחות".

זה עדיין לא מסביר איך הומרוס יכל להביט מעלה ולפספס את כל הכחול הזה.
"דברים מובנים מאליהם רק אחרי שיודעים אותם. כשהתחלתי את המחקר שלי, בתי עלמה החלה ללמוד לדבר. כיוון שעסקתי כל היום בצבעים, היא זכתה לתרגול אינטנסיבי בתחום, ולמדה לזהות שמות של צבעים בגיל מוקדם יחסית. משום שקראתי שוב ושוב את סיפוריהם של החוקרים, ואת העובדה שהיו המומים לחלוטין מזה שהספרות העתיקה הצליחה לפספס את צבע השמים, החלטתי לעשות ניסוי קטן: לא אמרתי אפילו פעם אחת לעלמה מה צבע השמים. רציתי לראות עד כמה הצבע הכחול הזה מובהק גם עבור מי שלא עבר עדיין את מכבש התרבות.

"התרגול עבד טוב. היא זיהתה היטב עצמים כחולים כבר בגיל 18 חודשים, והתחילה להגיד 'בוו', שזה סוג של 'בלו', כשהיתה בערך בת 19 חודשים. היא גם היתה רגילה למשחקים שבהם אבא מצביע על עצמים ושואל מה הצבע שלהם. מדי פעם התחלתי להצביע למעלה ולשאול אותה מה צבע השמים. היא ידעה בדיוק מה הם השמים, והקפדתי לשאול אותה את זה רק כשהם היו כחולים מאוד. אף שהיא ציינה את שמם של עצמים כחולים רבים בבית, בכל פעם ששאלתי אותה על השמים היא בהתה מעלה במבט מבולבל, ונתנה לי מבט של 'על מה אתה מדבר?'. רק כשהיתה בת שנתיים הסכימה לענות לי על השאלה לגבי צבע השמים. היא אמרה 'לבן'. עבר עוד חודש עד שקראה לשמים בפעם הראשונה 'כחולים', וגם אז, יום אחד אמרה 'לבן', יום אחר 'כחול'. בסך הכל עברו כמה חודשים טובים מאז שזיהתה בפעם הראשונה משהו כחול ועד שקראה לשמים באופן קבוע 'כחולים'.

"תחשוב עד כמה המשימה שלה היתה קלה באופן יחסי. היא עברה תרגול בזיהוי עצמים כחולים, ולמדה באופן מפורש שכחול שונה מלבן, אדום וירוק. כל מה שנשאר לה לעשות היה לזהות שלשמים יש בכלל צבע, ולהבין שהוא דומה לצבע של הדברים הכחולים שבסביבתה. ובכל זאת זה לא היה פשוט. כנראה זה לא כל כך טריוויאלי להביט בחלל עצום, ריק ומשתנה ללא הרף, ולהבין שהוא בעצם כחול מובהק ויפהפה. בשביל זה המציאו את המשוררים".
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,73...

---------------------------
שנה בעיה עיקרית בסיפור המופרך שפרסם כלכליסט. ג'ון דלטון, אבי תורת האטומים ומגדולי המדענים בהיסטוריה, הציג כבר בשנת 1794 את עבודותיו המפורסמות על עיוורון צבעים, והמשיך לחקור תופעה זו כל חייו. זוהי הסיבה שעיוורון צבעים קרוי דלטוניזם, על שמו. ו'יליאם גלדסטון, אגב, נולד רק בשנת 1809, ובימיו ידעה היטב כל בריה בפלנטה הזאת מהו עיוורון צבעים. לפי כלכליסט, איש לא האמין לגלדסטון כשטען כי תופעת עיוורון הצבעים אכן קיימת.

אולם, בואו נצא מנקודת ההנחה שו'יליאם גלדסטון לא ידע מאומה על גילוייו של דלטון, בן ארצו. הוא היה עסוק בתחומים שקשורים לבלשנות יוונית. אך האם גם לא שמע על תומאס יאנג, אף הוא מגדולי המדענים בהיסטוריה. יאנג נחשב לאדם האחרון שהיה בקיא בכל תחומי האקדמיה המערבית בתקופתו. הוא היה מדען בריטי מפורסם, אך גם בלשן מפורסם. יאנג היה הראשון שהצליח לפענח חלק מכתב החרטומים המצרי שהופיע באבן הרוזטה, בצד יוונית.

בשנים 1801-1802 הסביר יאנג לעולם כיצד נגרם עיוורון הצבעים: ראיית צבע נוצרת מצירוף של שלושה צבעי יסוד – אדום, ירוק וכחול – המשפיעים על קולטנים שונים בעין. עיוורון צבעים הוא תוצאה של כשל במערכת קולטנים אחת או יותר. בשנה ההיא, ו'יליאם גלדסטון טרם נולד, אפילו עובר ברחם אימו עוד לא היה, אבל בכלכליסט מדווח כי שנים אחרי כן, איש מלבדו לא ידע על תופעת עיוורון צבעים. ומדוע? לפי הסברה המלהיבה שמופיעה בכלכליסט, ראיית צבע היא הסתגלות מודרנית, ומשום כך הבריות במאה ה-19 לא יכלו להאמין כי לפני אלפיים שנה אף בן אדם לא ראה את הצבע הכחול. ובכן, למעט עיוורי הצבעים כולם ראו גם ראו. קרי, התשובה לשאלה: למה אין כחול בתנ"ך, לא תוכל להיות "בזמנים ההם היו כל בני האדם עיוורי צבעים".

עתה, האם באמת כחול אינו מופיע במקרא?
מזה זמן רב תוהות הבריות מדוע אין כחול בתנ"ך. כשהתוודעתי לסוגיה המוזרה תהיתי ביחס לכוונתן: האם אין בתנ"ך מילה כלשהי המציינת את הצבע הכחול, או האם בתנ"ך רק חסרה המילה כחול שמשמעה צבע השמים. נתברר לי כי כוונתן היתה לאפשרות הראשונה. על סמך הסברה כי בתנ"ך אין מילה שמשמעה כחול, נערמו מול עיניי החומות תלי-תלים של פרשנויות מרחיקות לכת שמצאתי בספרות: מן הדעה שתושבי המזרח הקדום היו כולם עיוורי הצבע הכחול, ועד המסקנה כי גם ללא עיוורון צבעים, כשבשפה אין מילה המגדירה כחול, אזי לברייה האנושית אין יכולת להבחין בצבע במדויק.

מכיוון שלדמיון אין גבולות, ומי ידע עד לאן תוביל אותנו ההשקפה בדבר היעדר הכחול בתנ"ך, שמא יאמר מאן דהוא כי נחתו בכדור הארץ חייזרים כחולים, ועיוורו את אבותינו לגל אור באורך 470 ננומטר כדי שאיש לא יבחין בהם, החלטתי לחקור פרשה זו ולצבוע את מסקנותיי בגוונים ברורים. הפעולה הראשונה שעשיתי היתה לבדוק בקונקורדנציה לתנ"ך האם באמת נעדרת ממנו המילה כחול שפשרה צבע. התברר כי כך הוא הדבר, אך מהי המשמעות?

שאלתי פלוני, במסגרת חקירותיי, למה אין כחול בשירה ההודית העתיקה. הוא חשב רגע קצרצר ומצא הסבר: אולי בתקופה ההיא לא היו השמים כחולים. לפי דבריו, אם בעולם כלשהו לא מצוי דבר-מה בצבע כחול, אז ברור מאליו כי בשום ספר לא תיכתב המילה המציינת צבע זה. האם יתכן שהוא צדק?

בשנת 1910 בירר אלברט איינשטיין מדוע אנו רואים שמים כחולים. הוא חישב את אופן פיזור האור על ידי מולקולות הגז שבאוויר, ומצא כי האור הכחול מתפזר ביתר קלות בהשוואה לפיזור האור האדום והאור הצהוב. מסיבה זו, האור שמקורו בשמש מגיע אלינו מכל כיווני השמים בצבע כחול, בשעה שהאור הישיר המגיע מן השמש הוא כתום (Einstein. 1910). חוקרי פלאו-קלימטולוגיה טוענים כי הרכב האטמוספרה בתקופת המקרא לא היה שונה מזה של ימינו, למעט סטיות זעירות. משלא הופרך, הסברו של איינשטיין תקף לכל הזמנים. לפיכך, כשנשא דוד המלך את עיניו אל השמים בחודש אלול, הם היו כחולים.

גם הים היה כחול, וגם בספרות ההודית העתיקה מופיע הצבע הכחול. למשל, באגדה המיתולוגית על גרונו הכחול של שיווה, מסופר כיצד חברו האלים לשדים כדי להפיק ממי הים נקטר שמעניק אלמוות. תוצר הלוואי היה חומר שיכול היה להרעיל את כל כדור הארץ. האל שיווה שתה את הרעל והציל את העולם, אך כתוצאה מכך הפך גרונו לכחול. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו באזורנו, אומנם לא נמצאו פסלונים של שיווה, אך נתגלו פריטים אחרים מעשי ידי-אדם שצבעם כחול. כמה מהם תוארכו והתברר כי נוצרו בתקופת המקרא.

שאלתי פלוני אחר מדוע בשירה הטיבטית הקדומה לא מופיעה המילה עיר? הוא מצא הסבר: אולי בכל אזור היו חיים מעט אנשים מכדי שתוכלנה להתהוות ערים, ואם לא התקיימו ערים, אז ודאי שאיש לא היה מסוגל לכתוב עליהן. אחרי כן שאלתי אותו למה כחול לא מופיע כצבע בתנ"ך? הוא היסס לרגע ואחר השיב לי כי אולי באותה תקופה עדיין לא ראו את הצבע הזה. דהיינו, היו קיימים חפצים כחולים, אך לא יכלו להבחין בהם. הוא הגיע לתשובה זו מפני שהתוויתי אותה דרך השאלה הראשונה, כנראה.

מתברר כי הוא לא היה הראשון שהגה זאת. בדורות הקודמים טענו החוקרים כי תחושת הצבעים של הקדמונים התפתחה בהדרגה מתחושת האור, היתה לוקה בחסר במשך אלפי שנים, ומשום כך אין אצלם כינויים לצבעים הידועים לנו. האומנם?

למדענים ברי כי ראיית הצבע הכחול בימי המקרא היא מחויבת המציאות. גם קרובינו בסדרת הפרימטים רואים צבעים כמונו ובכללם כחול (Bowmaker et al. 1991, Jacobs & Deegan. 1999). שתי השערות מבקשות להסביר מהו היתרון הסלקטיבי שראיית צבעים מעניקה לפרימטים: א. זיהוי פירות בשלים על הרקע המגוון של העלווה (Allen. 1879, Mollon. 1989, Regan et al. 2001), לנוכח הידיעה שתזונת הפרימטים מתבססת בעיקרה על פירות (Fleagle. 1999). ב. זיהוי עלים צעירים על רקע העלווה, הואיל ואלה בדרך כלל אדמדמים (Lucas et al. 1998, Dominy & Lucas. 2001). השערה שלישית אינה מתבססת על חיפוש מזון, אלא טוענת כי ראיית צבעים התפתחה מוקדם הרבה יותר, אצל האב הקדמון של הפרימטים, מתוך סברה כי היה פעיל בשעות היום ולא היה בעל-חיים לילי כפי שחשבו זמן רב (Tan & Li. 1999).

אם דוד המלך ראה במו עיניו כי צבע השמים הוא כחול, מדוע לא ציין זאת בספר תהילים המיוחס לו. הוא מזכיר עשרות פעמים את השמיים במזמוריו, ואף לא פעם אחת כתב מהו צבעם. תשובה שניתן להרהר בה היא שבזמנים ההם כושר הביטוי של הבריות היה מוגבל, ובלשון העברית דאז טרם התפתחו כל מושגי הצבעים או שלא היו מדויקים במשמעותם, כפי שהינם בימינו. לא מצאתי אדם דובר עברית שלא שמע על צבע מוקה, או שאינו יודע מה משמעותו. לפני כמה מאות שנים המילה הזאת לא היתה קיימת בשפתנו. כיום יש לה אבחנה מדויקת המבדילה אותה מחום. אולם, המילה המציינת את הצבע החום עדיין לא התפצלה לכדי כמה מילים המתארות צבעים קרובים אך שונים. אם יוצג צבע מוקה בפני הנבדק והלה יתבקש לומר מהו הצבע, אפשר כי יגיד כי זהו חום. אם יתבקש להשיב שתי תשובות לשאלת הבוחן, רב הסיכוי שיאמר חום ומוקה. בעתיד אולי לא יהא זה עוד נכון, ורק מוקה יתקבל כתשובה היחידה. צהוב וכתום, לעומת זאת, התנתקו זה מזה. לפני כן היו מבוטאים כצהוב כהה וכצהוב בהיר, אך לא כמושגים בפני עצמם. משהומצא כתום הוא שימש כמילה נרדפת לצהוב כהה עד שדוברי השפה הפרידו אותו מן הצהוב.

כל עוד לא נתגלתה כתובת עתיקה מזמן המקרא ובה מצוין כחול שפשרו צבע, מותר להניח כי המילה לא היתה קיימת באותה תקופה, והבריות שחיו בימים ההם אולי הכלילו את הכחול בתוך הגוונים הסגולים. יוצא, אפוא, שבימי המקרא יתכן כי היו קוראים לרקיע הכחול בשם שמים סגולים, ונשאלת השאלה האם היעדרות הכחול כצבע נבדל בפני עצמו, אלא כאחד הגוונים של הסגול, מבטלת את ההתייחסות כלפיו בראייה אנושית. קרי, אם אין ביטוי שיתאר אותו, אז בהכרח לא ניתן להתייחס אליו. שאלה זו מתבססת על ההנחה כי לפני המצאת שפה כלשהי, לא יכלו בני אנוש להבדיל ביודעין בין צבעים, אלא בתת-ההכרה בלבד, מפני שלא ניתן היה לתארם בדרך הביטוי. במילים אחרות, השפה המתפתחת היא זו שמחדדת את האינטרפרטציה של רשמי החושים.

דעתי היא שבדרכים שונות משפיעה השפה על הלך ההסתכלות שלנו כלפי העולם. כשאני קורא they walk בספר הכתוב באנגלית, אני תוהה מיד, בכל פעם מחדש, מי מצוי במצב הליכה, האם הם או הן, ותהייה זו מפרה את שלוותי. נתברר לי כי את האמריקנים אין זה מטריד כלל. השפה המצומצמת שלהם מגבילה את אורח חשיבתם באיזשהו אופן. מאידך, ישנן מגבלות בשפה העברית באותם מקומות שבלשון האנגלית הינם מורחבים. מכאן יוצא כי רק אלה שיודעים את צמד השפות ומסוגלים לחשוב לפי שתיהן, רשאים לחקור את אחת משתי השפות ביחס להשפעתה על האינטרפרטציה. על מנת להגיע להבנה כללית כיצד השפה האנושית משפיעה על האינטרפרטציה, דרושים חוקרים שיודעים שפות רבות ומסוגלים לחקור בכלים שונים מכלל השפות. את מחקריהם יש לאחד לכדי ידיעה כללית אחת. ברם, שיטות המחקר של הבלשנים אינן שואפות לדיוק כמו במדעי הטבע. אי אפשר ליטול בבלשנות כמה הנחות יסוד, כמו תנועה יחסית ומהירות אור סופית, ולבנות עליהן את תורת היחסות הפרטית, שתהא מקובלת על כולם.

עם זאת, ניתן לבדוק האם היעדר מילה המגדירה צבע מסוים מבטלת את ההתייחסות כלפיו, על סמך ידיעתנו כי לא לכל הצבעים ישנם שמות. נכין אלפי פתקים בכל גווני הקשת, אך מופרדים היטב אלה מאלה בסקלת הצבעים. נכניס את הפתקים בתפזורת לתיבה סגורה, ונבקש מן הנבדקים ליטול פתק אחר פתק ולרשום מהו הצבע, ולתאר בסולם של 1-10 עד כמה הוא קרוב בעיניו לצבע המדויק כפי שהינו נתפש במוחו. למשל, כחול 7, כחול 9 וכו'. אחרי כן, מוטל על הנסיין להשוות את סקלת הציונים שניתנו לפתקים בצבע כחול, לאמצע טווח אורכי הגל של הגוונים הכחולים שהופיעו בפתקים. אם הפתק בעל הציון הגבוה ביותר שעליו נאמר כי הינו כחול זהה לפתק בעל אמצע הטווח, ברי כי אנשי המקרא – שלא היו שונים מבחינה פיזיולוגית מבני האדם של ימינו – יכלו להבדיל בין גונם של שמים כחולים לבין גונו של ים כחול, שאינם זהים זה לזה, גם אם נעדרה המילה המגדירה אותם. תוצאות מחקרים דומים לניסוי שכזה, אכן מעידות כי היו מוכרחים להתייחס לקיומו של הצבע הכחול בעולמנו.

אישוש לטענה כי בני תקופת המקרא התייחסו לצבע זה, מצוי בפיגמנט הסינטטי 'כחול מצרי' (CaCuSi4O10 or CaO·CuO·4SiO2). במצרים העתיקה היה קרוי hsbd-iryt, שמשמעו לפיס לזולי מלאכותי. הן אבן החן לפיס לזולי (Na,Ca)8(AlSiO4)6(S,SO4,Cl)1-2)) היא כחולה והן הפיגמנט הסינטטי שחיקה אותה היה כחול. הזהות בין צבעם של שני חומרים אלה ופירושו המילולי של הפיגמנט הסינטטי מצביעים היטב על התייחסות לקיומו של הכחול, בנפרד מצבעים אחרים. כמו כן, אם לא יכלו להתייחס לצבעו הנדיר בין אבני החן, אזי מדוע ערכו של לפיס לזולי היה כה רב בעיני הקדמונים? יכלו הם ללקט אבנים בצבעים נפוצים יותר מכחול.

האבן לפיס לזולי היתה קרויה בתקופת המקרא בשם ספיר. רק בתקופה המודרנית החלה לשמש המילה ספיר כשמו של קורונדום (Al2O3) כחול. בספר שמות כד, פסוק י, נכתב: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". פירושו של הפסוק הוא שהשמים עצמם היו בצבע הספיר. ואותה הקבלה ניתן למצוא בספר יחזקאל א, פסוק כו: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". פירושו של פסוק זה הינו שמושבו של האל בשמים שצבעם כספיר.

העובדות לפיהן בני תקופת המקרא הבחינו בצבע הכחול, והזכירו את השמים פעמים רבות בכתביהם, אך כמעט מבלי לציין את צבעם, מעלה שוב הקושיה "למה כחול אינו מופיע כצבע במקרא". ניתן להמשיל אותה לשאלה "למה לא מופיעה המילה אמריקה בספר מסוים". אם הספר חובר בשנת 2001, אנו נתייחס להיעדרה בניחותא. אולי גם המילה לטאה אינה מופיעה בספר זה. אף ספר, למעט מילון, אינו אמור להכיל את כל המילים הקיימות בשפה כלשהי. אולם, אם בספר שנכתב באירופה בשנת 1401 לא מופיעה המילה אמריקה, מפרשים את חסרונה בדרך נוספת: בשנת 1401 לא היה ידוע באירופה על אמריקה, ומשום כך לא כתבו אודותיה.

אם כחול אינו מופיע כצבע בתנ"ך, מהו פירוש הדבר? האם לא ידעו על קיומו של צבע זה בימי המקרא כפי שלא ידעו באירופה על אמריקה בשנת 1401, או שכחול אינו מופיע בתנ"ך כשם שהמילה אמריקה אינה מופיעה בספר כלשהו שנכתב בשנת 2001? העובדה שמנוע החיפוש של גוגל מציג מאות אלפי תוצאות של הצירוף שמים כחולים מעידה כי בימינו הוא מקובל. יתכן כי בזמן המקרא לא היה נהוג לעשות כן.

גם המילה צבע, כתחום בין אורכי גל של אור, אולי אינה מופיעה בתנ"ך. נמצא אותה רק בספר שופטים ה, פסוק ל: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". למרות שפירשו פסוק זה אחרת, יתכן כי הכוונה בדברים אלה היא לשלל של רחם (Neophron) ושל צבוע (Hyaena). העוף הדורס והיונק הטורף ידועים כגונבי נבלות, ואפשר שהמפרשים לא הצטיינו בידיעות זואולוגיות. הצבוע מוזכר בספר שמואל א' יג, פסוק יח: "והראש אחד יפנה דרך בית חרון והראש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הצבעים המדברה". וגם בספר ירמיהו יב, פסוק ט: "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה". אם כי מפרשים אף את הצבוע המוזכר בפסוק זה בהקשר של צבע (Color).

ואולי מסתתר הכחול מבעד למעטה האטום לעינינו. ניתן להעלות על הדעת כי הביטוי לצבע הכחול אינו מובדל בתנ"ך ומצוי לו בתוך מילה בעלת הגדרה כללית. אינדיאנית אחת, משבטי טופי-גוארני, שפגשתי באגן האמזונאס היתה עם עיניים כחולות, פרי זיווגי-כלאיים עם זר, כנראה. היא לא היתה מסוגלת לומר כי צבען כחול. בשפתה, לשמים ישנם כמה שמות לפי צבעם. שמים כחולים מתוארים על ידי מילה ייחודית השונה מזו המתארת שמים בצבע אחר. אבל המילה כחול, לכשעצמה, כשהיא מופרדת מן המילה שמים, לא היתה קיימת. דוגמה היפותטית מקבילה היא שבעברית לא היתה מילה המציינת קיר ולא היתה מילה המציינת נייר, אולם היו מילים המציינות קיר לבן וקיר חום, ונייר לבן ונייר חום. לפיכך, אין לפסול את האפשרות שמא הצבע הכחול מובלע במילה מסוימת שפשרה טרם נתברר לנו באופן מדוקדק.

את הקושיה "למה כחול אינו מופיע כצבע במקרא" גם ניתן להמשיל לשאלה "למה לא הובן פשר המילה וינלנד בשנת 1501". בשנה זו נתברר כי אמריקה היא יבשת בלתי ידועה עבור בני אירופה, אף שנתגלתה להם חמש מאות שנה לפני כן ונקראה וינלנד, אך גילוייה נשכח במרוצת הזמן. הללו שנתקלו במהלך המאה ה-16 במילה וינלנד בכתבים קדומים יותר, לא תפשו כי וינלנד אינה אלא אמריקה. יתכן כי קיימת מילה במקרא המציינת את הצבע הכחול, ופשרה זה טרם נתברר לנו.

המילה תכלת מופיעה במקרא עשרות פעמים, בין השאר בספר אסתר ח, פסוק טו: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה". בגמרא מסופר כי היו מפיקים את התכלת מחילזון ימי: "חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים" (מנחות מד א). מנהג הצביעה בתכלת היה קיים גם בימיו של הירונימוס. כשהתקין בסוף המאה ה-4 את הוולגטה, הוא תרגם ללטינית את הפסוק מספר אסתר:

Mardochæus autem de palatio et de conspectu regis egrediens, fulgebat vestibus regiis, hyacinthinis videlicet et æriis, coronam auream portans in capite, et amictus serico pallio atque purpureo. Omnisque civitas exultavit atque lætata est.

המילה Hyacinthinis משמעה צבע היקינתון, שהינו גם כחול. מעיד על צבע זה השם המדעי של ארה יקינתונית (Anodorhynchus hyacinthinus). זהו תוכי גדול בצבע כחול. בלשון האוגריתית, הקרובה לעברית המקראית, תכלת קרויה אקנו, מילה הקשורה ל-uknu, השם באכדית של לפיס לזולי, שהינה אבן כחולה, כאמור. כמו כן, המילה takiltu באכדית פירושה צמר כחול. בימינו הצליחו החוקרים להפיק, בנפרד מן הצבע הסגול, גם צבע כחול מן הבלוטה התת-זימית של החילזון ארגמון קהה קוצים (Elsner. 1992). גם ידוע לנו כי חילזון זה (Hexaplex trunculus) חי בחופי הים התיכון של ארצנו בתקופת המקרא. מכאן ניתן להניח כי החומר שקרוי תכלת היה בצבע כחול, ואולי שימשה המילה תכלת גם כדי להגדיר צבע זה (בזמננו, הצבע הכחול והצבע התכול התנתקו זה מזה, אך תכול נגזר מן החומר תכלת, שככל הנראה, היה כהה ממנו). האם יש ממש בהנחה זו, כי המילה תכלת הגדירה הן את החומר והן את צבעו?

כמה משמות הצבעים המוזכרים במקרא נגזרו מחומרים בעלי אותם הצבעים. אדום נגזר מדם; ירוק מעלי ירק; לבן, כנראה, משם נוסף של חלב שנשכח (גם שמות צבעים שנוצרו מאוחר יותר נגזרו בדרך זו: אפור מאפר, בורדו מן היין שמופק בחבל הצרפתי, כסוף מן המתכת כסף, ורוד מפרח הוורד, זית מן הפרי הנכלל בשבעת המינים). ניתן היה לטעון כי הדברים התרחשו במהופך, אולם ידוע כי דם, למשל, היא מילה המצויה בשפות קדומות מאד, שמיות ואחרות, וסדר המאורעות היה שביחס ליין אמרו אנשי העולם העתיק כי הוא נראה כמו דם, לפני שהגדירו את צבעו כאדום. על כן, אפילו איננו מוצאים את המילה תכול בתנ"ך אין פירוש הדבר שבזמנים ההם לא שימש החומר תכלת גם להגדרת צבעו. בתנ"ך גם לא מצויה המילה זהוב. האם היעדרה מנע מלדעת מהו צבע הזהב? טווח הגוונים הצהובים שבו צבועים מינרלים הוא רב, אולם בני האדם תמיד חיפשו את המינרל הזהוב. קרי, המילה המציינת זהב שימשה הן כהגדרת המתכת והן להגדרת צבעה. היה אשר היה החומר תכלת, נהיר היטב כי כולם ידעו מהו צבעו עד בוא הגלות היהודית בראשית המאה ה-8.

חומר נוסף שחשוד כי צבעו כחול מוזכר בספר יחזקאל כג, פסוק מ: "ואף כי תשלחנה לאנשים באים ממרחק אשר מלאך שלוח אליהם והנה באו לאשר רחצת כחלת עיניך ועדית עדי". הכחלת עיניים זו אין פירושה המילולי, כנראה, מריחת משחה כחולה מסביב למפתחי העיניים, אלא שימוש במשחה הקרויה כוחל באמצעות משיחות מכחול. מהי משחה זו?

כוחל שימש במזרח הקדום בעיקר להגנת העיניים מפני בוהק השמש המדברית, להגנה על העפעפיים מפני התייבשות, ולהגנה מפני זבובים שנמשכו אל העיניים באקראי או בגלל לחותן, ולפי הדעה הרווחת באותה תקופה היו המקור למחלות עיניים. הוא גם שימש לצורכי איפור לשם הדגשת העיניים והבלטת גודלן וצורתן. הקדמונים הכינו את המשחה על ידי ערבוב שרף, שמן וחומרים אחרים עם אבקה של אחד מיני כמה מינרלים, שהיווה את הבסיס לכוחל. אין לדעת בוודאות לאיזה מן המינרלים מתכוון המקרא, אולם כדאי לברר מהו צבעם.

דרך אחת לעשות זאת היא לקרוא את התיאורים של כוחל אצל פרשני ימי הביניים, כפי שנוהגים הבלשנים, ולהסיק על פיהם מה היה צבע החומר בשנת 1000 לפנה"ס.

הרמב"ם סבור היה כי צבעו של כוחל הוא כצבע השמים. כך כתב ב'משנה תורה' (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו שלרקיע. והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה הצביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באיסטיס או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית".

מן הצמח איסאטיס (Isatis tinctoria) הפיקו במזרח הקדום את הצבע הכחול, כפי שהפיקו מן הצמח ניל הצבעים (Indigofera tinctoria); "המשחירין", לפי הרמב"ם וקודמיו, הוא צבע השמים המשחירים, קרי כחול כהה מאד. על כן, פירוש הביטוי "השחרת עיניים" הוא הכחלתן בגוון כהה, כצבעם של דמדומי השחר, לפני שעולה החמה. צירוף המילים "השחרת עיניים" כמריחת צבע שחור הוא שימוש מודרני.

דרך שניה היא לבדוק מה ידוע לכימאים על הרכב הכוחל, להשיג את המינרלים ששימשו להכנתו ולבחון מהו צבעם, בתקווה שהבוחן אינו עיוור של צבע כחול בדומה לכל הקדמונים, לפי אחת הסברות.

אחד המינרלים ששימש להכנת כוחל הוא נציץ העופרת, מן התצורות של גופרת העופרת (PbS). הוא מצוי בהר חרמון וצבעו אפור עם גוונים כחלחלים. המינרל השני הוא אנטימון גופרתי (Sb2S3). גם צבעו אפור ובעל גוונים כחלחלים. אבקתם של גופרת העופרת ושל אנטימון גופרתי היא בצבע אפור כהה, אך אין משמעות הדבר שלא ייחסו לה גוונים כחלחלים בשפה או במחשבה. כך, למשל, פרי התפוז הינו בצבע כתום, ואילו מיץ תפוזים הינו בצבע צהוב, אבל הבריות טוענות כי צבעו כתום, חרף מראה עיניהן שלא ניתן להתבלבל בו. הן מייחסות למיץ את הצבע של החומר שממנו הופק.

המינרל השלישי והמינרל הרביעי הם תצורות של פחמת הנחושת הבסיסית: אזוריט (Cu3(CO3)2(OH)2) שצבעו כחול, ומלכיט (Cu2CO3(OH)2) שצבעו דומה לטורקיז (CuAl6(PO4)4(OH)8·4H2O). מלכיט ואזוריט מופיעים במכרות תמנע, לפעמים שלובים זה בזה, ואולי כתשו אותם יחדיו לאבקה. טקסט מצרי קדום מתאר כי בדרך כלל היו מורחים את העפעפיים בגופרת העופרת או באנטימון גופרתי, ואת העור שמתחת לעיניים היו מורחים בפחמת הנחושת הבסיסית (Forbes. 1965).

דומה כי לא תהיה זו טעות לסבור כי צבעה של משחת הכוחל היה מצוי גם בטווח הגוונים הכחולים. מריחת משחת כוחל מסביב למפתחי העיניים משמעה המעשי היה מריחת משחה כחולה, ככל הנראה. כפי שהמילה המציינת זהב שימשה גם להגדיר את צבעו, וכפי שהמילה המציינת תכלת אולי שימשה להגדיר את צבעו, כך יתכן כי המילה המציינת כוחל שימשה גם להגדיר את צבעו. כך היה נהוג בימים עתיקים, ואין להסיק מהיעדר המילה כחול במקרא כי דווקא צבע זה היה יוצא דופן ולא הוגדר באותם זמנים.

חיזוק נוסף אנו מוצאים בדרך יצירת שמות הצבעים בעברית: אם אדום מדם, ירוק מעלי ירק, לבן מלבן (חלב), אז ממה נגזרה המילה כחול? כוחל היא המילה הקרובה ביותר מבחינת הגייתה לכחול. אין מילה אחרת.

יתרה מכך, במזרח הקדום שימש חומר נוסף לצביעת עפעפיים, ובניגוד לכוחל, צבעו היה שחור בוודאות גמורה (Habashi. 2005). שמו היה כם (Khem), כלומר "שחור". ארץ מצרים היתה ידועה בעולם העתיק בשם כם ("השחורה&quot, בגלל אדמת הסחף השחורה והפורייה שהותיר נהר הנילוס כשנסוג לאחר הצפתו השנתית (Hopkins. 1934, Partington. 1960). יוצא, אפוא, שבזמנים ההם ידעו הבריות להבדיל בין כוחל שצבעו היה גם בטווח הגוונים הכחולים, ובין כם שצבעו שחור, וכשרצו להשחיר את עיניהן במובן המודרני הן השתמשו ב'כם'.

סיכומו של דבר, מבחינה הסתברותית אין משקל רב לטענה כי לא היתה קיימת מילה שהגדירה את הצבע הכחול בתקופת המקרא. אולי היו אף שתי מילים: כוחל ותכלת.

העובדה שטרם נמצא האב הקדמון המשותף לשימפנזה ולאדם אין משמעה כי לא היה קיים. ראיות עקיפות בממצאי המאובנים מעידות שהתקיים באפריקה לפני מיליוני שנים. העובדה שאפילו פעם אחת לא הוזכר בכתבי הקודש הנוצריים כי ישו צחק אין משמעה שמעולם לא עלתה בת שחוק על פניו. גם העובדה שלא נכתב במפורש כחול בתנ"ך אין משמעה כי צבע זה לא היה ידוע בשמו בתקופת המקרא. הראיות העקיפות מצביעות אחרת. הן ידוע כי טענה הגורסת כי לא קיים דבר-מה, מפני שטרם הצליחו למצאו, אינה טענה אמיתית. היא צריכה להיאחז בממצאים שיאששו אותה. לשוללי הכחול בתנ"ך אין ממצאים כאלה, או לכל פחות, הם טרם הציגו אותם לבחינה.
יהודה בלו

‏29 נובמבר 2013
אין תגובות
אין די

#4 גלעד דיאמנט בשיחה אסטרולוגיה, ג

התחיל מסקרנות שתמיד היתה לי, להכיר את העולם, לדעת מה יש ומה אין, מה נכון ומה לא, והמשיך בגלל שאני מרגיש שהאמת הולכת ומאבדת מערכה בעולם. זילות האמת.

מה מרגיז אותך במיוחד?

אנחנו חיים בעולם שמוצף במידע, עם כל מה שאנחנו נחשפים אליו בתקשורת וברשתות החברתיות. מכל הכותרות, הדיווחים והשמועות, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה נכון ומה לא. זה מתחלק לכמה רמות. יש מה שאני קורא לו "המסלול הוורוד", שכולל פיתויים והבטחות – איך לרזות, התרופה הטבעית שמרפאת סרטן, קורס בן יומיים שיקנה לך את סוד האושר וכדומה.

הבטחות האלה מקוממות אותך.

כן, משום שאני יודע שהן לא מבוססות על ראיות ועל מציאות. יש את "המסלול השחור" - אנשים שנכנסים לחרדות מכל מיני טענות קונספירטיביות או שגויות, כמו שחיסונים גורמים לאוטיזם, או שהפלרת המים מסוכנת. כמובן שמוסיפים על זה כל מיני טענות שזה מכוון מגבוה. אז אני לא אומר שהתמונה תמיד ברורה במיליון אחוז, אבל כרגע אין ראיות, נגיד, שמצביעות על כך שמזון מהונדס או קרינה סלולרית באמת גורמים נזק, והרבה אנרגיה מתבזבזת על הדברים האלה, בלי שהם ייסמכו על ראיות.

טרם הוכח. גם עישון נחשב בעבר לבלתי מזיק, עד שהוכח אחרת.

חשוב לסייג, יש חיסונים מסוימים שעבור אנשים מסוימים יכולים לגרום לתופעות לוואי מסוימות. מצד שני, חיסונים לא גורמים לאוטיזם, ועל כך נערכו מחקרים רחבים מאוד. הסיכוי שבעתיד יתגלה שהמצב הוא שונה הוא אפסי. לגבי מזון מהונדס או קרינה סלולרית אין ראיות ברורות היום לנזק, וגם זה מבוסס על הרבה מאוד מחקרים. תמיד יהיו מחקרים שמצביעים לכיוון אחר, ולכן חשוב לשקלל את כולם ולהביא בחשבון את איכותם. כל אחד מוזמן לנקוט את מידת הזהירות המונעת שנראית לו, רק צריך להבין שבאותה מידה אפשר להיכנס לחרדה מצבע על הקיר, מלפפונים חמוצים וכוסות זכוכית. אני מנסה להבחין בין חשיבה רציונלית שמבוססת על ראיות לבין חשיבה רגשית שמבוססת על תחושות, חוויות אישיות וכדומה.

אתה קורא לכל אדם שחושב שיש לו כישורים על־טבעיים שיעבור בדיקה אצלך.

בתחום גבולות החיים הסבירים, כן? לא 700 איש. נטל ההוכחה מבחינתי חל על טוען הטענה. אתם יודעים לרפא חולים ולקרוא מחשבות ולהזיז חפצים? בבקשה. בואו נראה. אין במסגרת החוק או במסגרת פרקטית כלשהי אף אחד שאחראי על תחום ברפואה אלטרנטיבית, או על מוצרים ומכשירים שנטען שיש להם כוחות כאלה ואחרים. יש כאן הטעיית הציבור, ואף אחד לא מטפל בזה. החוק מאוד פרוץ בעניינים האלה, ולי זה ממש חורה. נכון שזכות האנשים להאמין בשטויות, אבל זה מרגיז אותי.

בוא נדבר על דוגמאות ספציפיות – על דברים שבדקת לעומק, כמו למשל נומרולוגיה.

אחרי שפירסמתי שני מאמרים על נומרולוגיה שהצביעו על הפער בין הטענות והיומרות מרחיקות הלכת של הנומרולוגיה לבין אפס הראיות, הזמנתי נומרולוגים לבדוק איתי את הטענות. ואכן, כמה מהם יצרו איתי קשר, רובם לא הצליחו להגדיר בכלל מה הם יודעים לעשות ואיך הם מציעים לבדוק את זה, אמרו דברים מאוד מעורפלים, וכשאתה מנסה לכוון את זה למשהו שניתן לבדיקה הם חומקים, באופן מודע או לא. אבל נומרולוגית אחת טענה שהיא יודעת לאבחן לקויות למידה על פי תאריך הלידה. אמרתי לה, מצוין, ושאלתי אותה אם היא צריכה להיפגש עם האנשים לצורך כך, אבל היא אמרה שהיא צריכה רק תאריך. ערכנו את המחקר.

ומה היו התוצאות?

לא נמצא שום קשר בין האבחון הנומרולוגי שהיא ביצעה בהינתן תאריכי הלידה לבין המידע שההורים מסרו על האבחונים הפורמליים.

מה לגבי הומיאופתיה?

יש לא מעט חנויות ובתי מרקחת שמשווקים "ערכות עזרה ראשונה" הומיאופתיות. יש להם כל מיני סוגים - לשטפי דם, שברים, כוויות, זעזוע מוח וכדומה. אלו פציעות אקוטיות ודחופות. כבר ראיתי שכתוב רק: "נא להתייעץ עם הומיאופת לגבי המשך הטיפול". סליחה, אולי שכחת עוד כמה גורמים שכדאי להתייעץ איתם? אין בחומרים הומיאופתיים אפילו מולקולה אחת של חומר פעיל".

מה לגבי מחשבה יוצרת מציאות?

אם הרעיון הוא לדמיין שק של כסף ומכונית ספורט וכדומה, אין ראיות שזה עובד, ואף להפך. נערכו מחקרים שביקשו מאנשים לפנטז על עצמם במצב שאותו הם היו חולמים להשיג, ומקבוצות הביקורת ביקשו לא לפנטז כלום, או להפך, לעסוק בפנטזיות שליליות, ויצא שאלו שפינטזו על הצלחה דווקא הצליחו פחות. אין שום ראיות ועדויות שתומכות ברעיון הניו־אייג'י שהמחשבה שלך יוצרת משהו בעולם החיצון. לא. המחשבה שלך יוצרת לכל היותר פעולה שלך. אם לא תעשה, לא יקרה כלום. היקום לא מזמן שום דבר ולא אכפת לו.

***

יש המון ידיעות טראש־רפואיות באתרים ובעיתונים. קפה מרפא אלצהיימר וכדומה.

קודם כל צריך להבין מה מקור הידיעה, מי אמר את זה, איפה זה פורסם. זה שזה כתוב בעיתון זה חסר משמעות. יכול להיות שהכתב הבין לא נכון, העורך שינה את הכותרת כדי שיהיה יותר אטרקטיבי וכדומה. יכול להיות שמה שגילו זו ספקולציה, ויכול להיות שמחר יגלו את ההפך, ובכל מקרה רק בתוך 10–15 שנים נדע את האמת. שנית, מה המקור? האם זה בכלל מחקר? ואם כן, לקרוא את התקציר, לראות במה מדובר. איפה המחקר התפרסם? רוב האנשים לא יטרחו לקרוא מחקר באנגלית. אבל אפשר לפחות לבדוק את אמינות המקור. אם זה ציטוט של כתבה מ"דיילי מייל" או משהו כזה, אז לא שווה בכלל להתייחס לזה. הכותרות שאנשים אוהבים הן מהסוג של X גורם ל–Y, וזה בדרך כלל לא מה שהמחקר מראה בכלל. המחקר לא הראה ש–X גורם ל–Y, אלא הצביע על מתאם ביניהם, עד כמה זה מובהק? זה חזק, זה חלש? לפעמים זה ממש שולי. כותרות כמו "X מסרטן". אבל רגע, על מי עשו את הניסוי? על עכברים? על אנשים? על קטעים במבחנה? תשפכי על קטעים במבחנה אלף חומרים וזה יסרטן אותם. נו אז מה?

אז שוקולד לא באמת מרפא סרטן?

היתה פעם באמת כתבה ששוקולד מפחית סיכוי להתקף לב ב–37%. בדקתי. היה קשה למצוא, כי כמובן לא שמים בגוף הידיעה קישור למחקר. לפי מילות מפתח חפרתי ברשת והגעתי למחקר המקורי, שהתפרסם ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל", שם נכתב שיש קורלציה וצריך לעשות מחקרים נוספים שמראים נסיבתיות. אז הכותרת לא נכונה, שוקולד לא מפחית שום דבר. ולמרות זאת היה כתוב בידיעה – אל תתאפקו, תאכלו. מה אל תתאפקו? הדבר הכי מדהים זה שהיה חתום על הידיעה רופא, דוקטור. מה הקורא מבין? רופא אומר לו לאכול שוקולד. חוסר אחריות מדהים.

טוב, אבל אין לזה סוף. וזה גם הרבה עבודה.

נכון. זה לא שאני קם, יש לי איזה הגיג נחמד, אני כותב אותו ומקבל לייקים. אני פותח פה חזיתות, ואם אני לא עומד במאה אחוז מאחורי החזית שפתחתי, חבל על הזמן. גם ככה יש כל כך הרבה מאבקים, ודיונים, ותגובות. אני לא יכול לדרוש מאנשים לבדוק ולחפש את האמת ובעצמי לא לעשות את המקסימום כדי להגיע אליה. המטרה שלי היא לא הפרכת מיתוסים. אני מתעניין במנגנונים שעומדים מאחורי זה. למה אנשים מאמינים במשהו שהוא פשוט לא נכון? יש טענות שאי אפשר לבדוק, ואפשר לבחור אם להאמין להן או לא. אבל אם אתה חושב שיש מישהו שיש לו כוחות, ושהוא יודע לאבחן או לרפא, למה לא לבדוק? אותי מעניין בעצם למה אנשים חושבים שזה כן עובד.

אבל מעבר לאפקט הפלסבו, אתה מתעלם מרכיב רגשי מאוד משמעותי. מהצורך להאמין במשהו, להיאחז במשהו, למצוא נחמה.

אני לא מתעלם, אני רק אומר שאני רוצה לדעת מה האמת. אני מאלה שבולעים את הגלולה האדומה. לא אכפת לי מה יצא, אכפת לי שעשיתי את המקסימום כדי לגלות מה נכון.

למה זה כל כך חשוב, מה נכון? אתה עצמך לא נתקלת אף פעם בדברים שלא יכולת להסביר?

כן, נתקלתי. לא לכל דבר יש מיד הסבר או תשובה, אבל זה לא אומר שהסבר אחר נכון. נניח שראיתי משהו זז בשמים, וזה לא יכול להיות מטוס או הליקופטר. אז מה ראיתי? ראיתי עב"מ. עצם בלתי מזוהה. לא ראיתי חללית חוצנים. ראיתי משהו שאני לא יכול להסביר. אבל אולי מישהו אחר כן יכול להסביר?

***

למשל, הגיעו אלי הרבה פניות בבקשה לבדוק אם פסיכולוגיה עובדת. והרעיון הוא שנערוך חקר עמוק של ספרות מחקרית בנושא. קריאה של סקירות ומטא אנליזות של ניסויים שנערכו בתחום. את התחקיר מבצע פסיכולוג במקצועו, שייעזר בפסיכולוגים אחרים שיעשו לו "ביקורת עמיתים". כולם קוראים ותיקים של הבלוג שנרתמו למשימה והם בעיצומה של עבודה רצינית להביא ראיות שפסיכולוגיה אכן עובדת. בואו נראה אם זה באמת עובד.

בוא נעשה רגע ספירת מלאי קצרה של האמונות שהפרכת. אסטרולוגיה?

חד־משמעי לא קשור למציאות.

נומרולוגיה?

הראיות מועטות ואין שום סיבה נראית לעין שזה קשור למציאות. למה שנומרולוגיה תעבוד? הרי יש אלף שיטות. למה עושים לפי שם עברי ולא לועזי, למשל? זה שרירותי לחלוטין.

גרפולוגיה?

למרות שנשמע שיש בזה היגיון, הראיות מצביעות על כך שזה חסר תוקף.

הומיאופתיה?

טיפול פלסיבו טהור. אין ראיות ברורות שהומיאופתיה שונה מפלסיבו.

חוצנים?

אין ראיות. בבלוג סיפקתי הסברים למשהו כמו 99% מהתופעות שאנשים מכנים עב"מ, ונתתי כמה פרשיות ספציפיות שיש להן הסבר ברור. תמיד יש עוד סיפור ועוד סיפור שאני לא מכיר ולא בדקתי את הפרטים.

תקשור? קבלת מסרים מישויות?

אין שום ראיות שמישהו קיבל מסרים ממשהו מחוץ למוח שלו.

אתה מסוגל לחוש אמפתיה לאנשים שמאמינים בדברים כאלו, למשל, חולים שחושבים שזה עוזר להם להירפא?

אני מרגיש שאני רוצה להגיד להם, תתעוררו, תסתכלו. מרגיזים אותי ממש אנשים שמאמינים במשהו שהופרך כבר או במשהו שאין דרך להוכיח או לבדוק אותו, והם משוכנעים שהם צודקים. זה ממש מעצבן אותי. ואם הם גם מתפרנסים מזה, אז בכלל. איזו יוהרה. אתה אומר להם "בדקו את זה מיליון פעמים, זה לא נכון", והם: "מנין לך שבעתיד לא יתגלה אחרת?" אתם לא יודעים. יש לכם ניחוש כלשהו, ואפילו לא מעניין אתכם לבדוק.
חושב שבארצנו המתלהמת, ממש לא תזיק גישה כזו.
- ‏11 יולי 2014
- על קצה המזלג: השרייה בחלב,
- אבקת חחלב הוא בעל מבנה של אמולסיה: צבירי שומן מרחפים במים. מולקולות הריח מסיסות בשומן, ולכן דרך יעילה למצות אותן מן המזון היא בעזרת שומן. בהשריית דגים בחלב, מולקולות ריח מן הדג ימוצו אל החלב וכך הוא יהיה בעל ריח פחות "דגי" לקראת הבישול.
מלבד סילוק ריחות מסוימים, השריה בחלב יכולה לתרום להתפתחות טעמים בבישול, שכן סוכר החלב, לקטוז, יגביר את תגובות מאיאר, תגובות בין חלבונים וסוכרים בבישול, שיוצרות טעמים וריחות חדשים וצבע שחום. חומציות החלב מאד נמוכה, הוא כמעט נייטרלי (pH של 6.5-6.7) ולכן השרייה בחלב לא גורמת לדנטורציה של חלבונים ולריכוך הבשר, כמו השריה במשרה (מרינדה) שמכיל חומץ או מיץ לימון.

בגבינת טל-העמק יש יותר שומן מאשר בחלב ולכן סביר שהגבינה תספח מולקולות ריח אליה ובחלב יישארו הרבה פחות טעמים. אשר לצבע השקוף: הצבע הצהוב של גבינות כמו טל-העמק, או אמנטל, מתקבל, באופן מסורתי, מבטא-קרוטן שישנו בעשב אותו אוכלות הפרות. החלב נראה לנו לבן עקב פיזור האור של כדוריות השומן והחלבונים בחלב, אך בתהליך הכנת הגבינה הצבע הצהוב-כתום של הבטא-קרוטן נחשף. בטא-קרוטן מסיס בשמן, וייתכן שבמהלך ההשריה בחלב חלק ממנו עבר אל החלב ולכן פרוסות הגבינה איבדו מצבען.

מדוע מתכונים רבים למכונת לחם משתמשים באבקת חלב ולא בחלב נוזלי?

אבקת חלב מכילה תערובת מרוכזת של חלבונים ולקטוז, סוכר החלב. בזמן האפיה היא תגביר את תגובות מאיאר, שרשרת התגובות הכימיות המתרחשות כאשר חלבונים וסוכרים מגיבים ביניהם בחימום, בעקבותיהן נוצרות עשרות מולקולות טעם וריח חדשות וצבע חום. אפשר, כמובן, להחליף חלק מהמים שבמתכון בחלב נוזלי, אך כיוון שריכוז החלבונים והסוכר בחלב נוזלי נמוך מזה שבאבקת החלב, תגובות מאיאר יהיו איטיות יותר ועם תוצאה מתונה יותר.

בנוסף, הוספת חלבוני חלב לבצק תפריע להיווצרות רשת צפופה של גלוטן (המורכבת מקשרים בין שני חלבונים שבחיטה, גלוטנין וגליאדין) והלחם שיתקבל יהיה רך יותר. זה נכון גם כשמוסיפים חלב ללחם אפוי בתנור. ספציפית למכונת לחם, ייתכן שהמרקם הרך הוא עניין של טעם אישי, ואולי יש לריכוך חשיבות עקב אופן העיבוד של הבצק בשלב הלישה האוטומטי. לישה רבה מדי תיתן לחם צפוף ודחוס. אפשר להשוות בין מרקם, טעם וצבע של שני ככרות לחם עשויים במכונה לפי אותו מתכון, אחד עם אבקת חלב ואחד ללא אבקה.

בועות בקצף

למה כל כך קשה ליצור את החלב שמאפשר Latte Art? אני מבין שבחלב הזה, שנקרא microfoam, יש אחוז מסוים של בועות זעירות שיוצרות טקסטורה אידיאלית ללטה. הבעיה היא שקשה מאד ליצור אותו. מה בדיוק קורה בחלב? ולמה קוראים לזה stretching?

"אמנות לאטה" היא אמנות היצירה של תמונות וציורים שונים, ואף פסלים תלת-מימדיים, בעזרת קצף החלב. בזמן הקצפת החלב מתרחשים שני תהליכים: הכנסת אוויר לחלב וחימום שלו. הקצף נוצר הודות לכך שחלבוני הגבן (whey) בחלב עוברים דנטורציה ובעקבות כך מצפים ומייצבים את בועות האוויר שבחלב. הקצף הולך ומסמיך ככל שהחלבונים נקרשים סביב הבועות.

אם ההקצפה איטית, כמו במכונה ביתית, שני התהליכים מתרחשים בו-זמנית. אם ההקצפה מהירה, כמו במכונות שבבתי-הקפה, ישנו מרווח זמן קצר ביניהם. רווח הזמן הזה מאפשר את יצירת הקצף המשמש לאמנות הלאטה, המכונה מיקרו-קצף (microfoam). הבועות במיקרו-קצף כל-כך קטנות, שהן כמעט ואינן נראות ופני השטח של הקצף מבריקים ורכים. הקצף שמתקבל כמעט נוזלי וניתן למזיגה. קצף קשה ויבש אינו מתאים למזיגה ולציור. שני התהליכים מתרחשים בקצב שונה במכונות שונות, ולכן השלב שבו עוברים מהקצפה לחימום החלב משתנה ממכונה למכונה. גם כמות הקיטור משתנה ממכונה למכונה ולכן זמן ההקצפה משתנה גם הוא. בכל מקרה, יש להיזהר לא להקציף מדי ולא לחמם מדי את החלב.

מספר גורמים משפיעים על גודל הבועות בקצף. אחד הוא טמפרטורת החלב. קצף מתמוטט כאשר כוח-הכבידה מושך את הנוזל מתוך דפנות הבועות. ככל שהנוזל חם יותר, כך הקצף מתמוטט מהר יותר. לכן מומלץ להשתמש בחלב קר ובכלי הקצפה קר, ולהתחיל עם נפח מספיק גדול של חלב קר, כדי לוודא שהחלב לא יתחמם מהר מדי לפני שנוצר קצף. בנוסף, כשמתחילים את ההקצפה עם חלב קר, יש יותר זמן לשלוט על כמות הקצף שרוצים לפני שטמפרטורת החלב כבר גבוהה מדי. בסוף ההקצפה, מורידים את הפיה של צינורית הקיטור לתוך מיכל החלב, כדי לחמם את החלב ל- 70 מעלות צלסיוס, הטמפרטורה שבה החלבונים שמייצבים את בועות הקצף עוברים דנטורציה. יותר מכך, והקצף יתמוטט, שכן החלבונים הולכים ונקרשים ודוחקים את האוויר החוצה.

גורם שני הוא המיקום של הפייה, או החור, שבתחתית צינורית ההקצפה, ממנה יוצא הקיטור. לקבלת מיקרו-קצף, על הפייה להיות ממש מתחת לפני השטח של החלב. ככל שהחלב מקציף ומתחמם, מורידים את הכלי באטיות מטה, כדי שהפייה תמשיך להיות מתחת לפני השטח של הנוזל. אם מנמיכים את המיכל מהר מדי, ייכנסו בועות גדולות אל החלב. ניתן ללמוד על מיקום הפייה מהקולות שמשמיע החלב המוקצף. אם הפייה נמצאת נמוך מדי בכלי, יישמעו קולות "שאיגה" ושאיבה חזקה של החלב, ואם גבוה מדי, יישמעו קולות בעבוע. באמצע ההקצפה די שקטה.

כאמור, במהלך ההקצפה, הנוזל הופך לקצף ונפח החלב גדל. שלב זה נקרא באנגלית stretching, כיוון ש"מותחים" את נפח החלב. נראה ששליטה בפרמטרים השונים המובילים ליצירת מיקרו-קצף מושלם scienceinmyplate.co

מי זה המשמיץ?

#6 איך החיידקים שולטים בנו

רוס גרמן, פרופסור לכימיה מאוניברסיטת קליפורניה דיוויס, חוקר זה יותר מעשור את אחת החידות הגדולות ביותר הקשורות בחלב האם: ההרכב המשונה שלו. 21% מהסוכר בחלב אם עשוי מחומר שאף תינוק אנושי אינו מסוגל לעכל. "במשך שנים האמינו שזו טעות אבולוציונית", אומר גרמן בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אבל זה לא ייתכן. חלב אם עוצב על ידי 200 מיליון שנות אבולוציה, תחת אילוצים אדירים. הוא חייב להיות חסכוני מאוד, כי הוא עולה לאם באנרגיות אדירות, וכל רכיב בו אמור להיות מדויק על שבריר האחוז, משום שכל מחסור עלול להזיק לתינוק. 21% מבוזבזים פשוט לא מסתדרים עם זה".

לגרמן היה רעיון. הוא חשב שהסוכר הבלתי מתעכל כלל לא מיועד לתינוק, אלא למישהו או משהו אחר, שחי בתוך התינוק. הוא וצוותו בודדו את הסוכר המסתורי ממאות דגימות חלב מאמהות מכל העולם, ומזגו אותו למאות צלחות פטרי שהכילו כ־400 זנים שונים של חיידקים שחיים בדרך כלל במערכת העיכול האנושית. אף זן לא שרד. החיידקים לא הצליחו לפרק את
הסוכר וגוועו ברעב. רק ב־2009, שנתיים אחרי שהחלו את סדרת הבדיקות, אחד החיידקים הרים את ראשו. זה היה תת־זן של חיידק זניח בשם ביפידובקטריום לונגום, ובקיצור ביפידו. הוא היה בין האחרונים ברשימה להיבדק כיוון שבגופם של בני אדם בוגרים הוא כמעט ואינו קיים. במעבדה הוא מילא את הצלחת. גרמן מצא את החיידק שאוכל חלב אם.

כמה שאלות נותרו פתוחות: האם החיידק הזה אכן נמצא בגופם של תינוקות? ואם כן, למה דווקא אותו האמהות מזינות בחלב יקר הערך שלהן? למזלו של גרמן, הפעם מישהו כבר עשה עבורו את העבודה המלוכלכת. מלוכלכת תרתי משמע.

ד"ר ג'רמי קוניג, ביולוג מולקולרי מאוניברסיטת קורנל, הוא האיש היחיד בעולם שחקר באופן מדוקדק איך קהילת חיידקים צומחת מאפס לטריליון בגופם של תינוקות. במשך שנתיים הוא אסף 60 דגימות מחיתולים מלוכלכים של תינוק אחד, וניתח כל יצור מיקרוסקופי שמצא בהן. הוא תיעד עשרות סוגי חיידקים שבאו והלכו לאורך השנתיים הללו, אבל החיידק המשמעותי ביותר, קוניג דיווח, היה תת־זן של חיידק נדיר בשם ביפידו. "כשמצאתי את העבודה שלו הבנתי שקלענו", אומר גר

קצת אחרי שגילינו את האופטיקה, גילינו את החיידקים. הם תועדו בפעם הראשונה ב־1657 על ידי סוחר הבדים והמדען החובב אנטוני ואן לוונהוק, שהביט בהם מבעד למיקרוסקופ האור שפיתח. "גיליתי יצורים חיים קטנים מאוד במי גשם", כתב באיפוק באחד ממכתביו לחברה המלכותית של לונדון. אך התגלית זכתה לתגובות פושרות. תעיד על כך העובדה שרק כעבור 150 שנה נוספות היצורים הללו זכו לשם.

מאז ועד לעשורים האחרונים ממש, המדע ראה בחיידקים את הביטוי הפרימיטיבי ביותר לחיים. הם נתפסו כאוסף מכונות משתכפלות וחסרות תכלית, עיוורות למציאות סביבן, חסרות חושים ויכולת תקשורת בסיסית. "השאיפה היחידה של הבקטריה", כתב ב־1973 הביולוג הצרפתי זוכה פרס נובל פרנסואה יעקב, "היא לייצר שתי בקטריות". במשך דורות סברו שהשפעת החיידקים על חיינו זניחה, למעט כמה זנים שגורמים מחלות.

בעשורים האחרונים התבררה גודלה של הטעות. מגוון עצום של מחקרים חשף את היהירות האנושית במערומיה: לא רק שהחיידקים עיצבו את עולמנו יותר מכל יצור אחר, הם גם התגלו כצורת חיים מגוונת ומתוחכמת, ובעלת השפעה רבה וישירה על יצורים גדולים ומורכבים מהם בהרבה. כן, גם עלינו, גם כרגע.

חיידק הוא יצור חי שכולו תא אחד. כמונו, יש לו דנ"א שקובע את צורתו, תכונותיו ותוחלת חייו, שנמשכת בין דקות לשבועות. זעירותו בלתי נתפסת: על הנקודה בסוף המשפט הזה יכולים להצטופף 5 מיליון חיידקים. על גודלם הזעיר הם מפצים בכמות. מבחינה מספרית, הארץ שייכת להם. הם מהווים 50% מהמסה הביולוגית בעולם ויותר מ־99.9% ממגוון החיים בו. בכפית חול יש יותר מעשרת אלפים זני חיידקים שונים, יותר מכפליים מכל מיני היונקים הידועים לנו. וכל מקום שתנאיו מאפשרים שבריר חיים מתמלא מיד חיידקים. הם שבריר החיים הזה.

והם לא רק מציפים את העולם סביבנו. גם בתוך גופנו אנחנו בנחיתות מספרית מולם. "בני אדם הם ענן של בקטריות עם קליפה אנושית דקה מסביב", אומר ג'פרדי גורדון, מיקרוביולוג מוערך מאוניברסיטת וושינגטון, בראיון ל"מוסף כלכליסט". "על כל תא שלנו חיים בגופנו תשעה חיידקים. מניינם עוקף בקלילות את ה־100 טריליון, ומשקלם גדול מזה של המוח והכבד יחד".

התגלית הדרמטית של השנים האחרונות היא שענן הבקטריות הזה אינו דייר פסיבי בגוף. החיידקים משפיעים עלינו, כפי שהם משפיעים על פונדקאים אחרים שלהם בכל עולם החי, באלפי דרכים שונות התואמות לצורכיהם. החיידק ששומר עלינו כתינוקות הוא רק דוגמה אחת. "יש לנו תחושה שהתודעה שלנו, אי שם במוח, היא זו שמנווטת את הגוף שלנו בעולם", אומר ל"מוסף כלכליסט" ד"ר שרון מועלם, מומחה לביולוגיה אבולוציונית ומחבר רב־המכר "דווקא החלשים שורדים". "היום ברור לנו שזו אשליה. התודעה שלנו מורכבת מהרבה דברים, ובהם אזורים שונים במוח וגם מסרים כימיים שנשלחים אליו ממקומות שונים בגוף. ואם עד לאחרונה חשבנו שאפשר להסביר את הרוב באמצעות תורשה וסביבה, אם חשבנו שהכל זה גנטיקה, נוירולוגיה ופסיכולוגיה, עכשיו מתחילה לחלחל ההבנה שחייבים להכניס לתמהיל הזה גם את הטריליונים הרבים של החיידקים, הווירוסים והמיקרובים שחיים בתוכנו. לטוב ולרע, הם השותף הסודי לכמעט כל דבר שאנחנו עושים".

ב־2006 ג'פרי וצוותו באוניברסיטת וושינגטון חקרו את אחת התעלומות המוכרות (והמרגיזות) ביותר בקשר להשמנה: מדוע יש אנשים שאוכלים מעט ומשמינים, בעוד אחרים מעמיסים קלוריות ונשארים רזים. במשך שנים התשובה המקובלת היתה "גנים". אבל גורדון חשד שזה רק חלק מהסיפור.

במחקר שערך עם רות לי ופטר טורנבג הוא לקח שני עכברים שניזונו מאותו התפריט, ושאחד מהם השמין מאוד והאחר היה רזה מהרגיל. הוא בודד את החיידקים במערכות העיכול שלהם, והשתיל אותם בעכברי מעבדה רגילים וממוצעי משקל. התוצאות ניכרו בתוך שבועות: העכברים שקיבלו את החיידקים מהעכבר השמן העלו במשקל במהירות. אלו שקיבלו חיידקים מהרזה שמרו על משקלם, ואף רזו.

כשגורדון ערך בדיקה גנטית לאוסף החיידקים שנמצאו בגופם של העכברים השמנים, הוא מצא בהם גנים רבים שקשורים לפירוק פחמימות והמרצת פעילות כימית שמעודדת תיאבון וצבירת שומן בכבד ובשרירים. בחיידקים שהיו בגופם של העכברים הרזים הגנים הללו כמעט לא היו קיימים.

מחקר ההמשך שגורדון ערך עם רות לי גילה שההסבר עשוי להיות תקף גם לבני אדם: גורדון ולי מצאו את אותם חיידקים שזוהו בעכברים השמנים גם אצל בני אדם שסובלים שעודף משקל. בהתאמה, בקיבותיהם של אנשים רזים נמצאו חיידקים הדומים לאלה שאותרו אצל העכברים הרזים. "אנחנו מעריכים, וצריך עדיין להיות זהירים בזה, שייתכן שהשמנה היא בחלקה קשורה לחיידקים", אומר גורדון. "מתברר שכאשר חיידקים מסוימים רוצים שהפונדקאים שלהם יאכלו יותר - הם יודעים איך לעשות את זה".

ואז עלתה השאלה: אם חיידקים מסוגלים להשפיע על תיאבונם של עכברים, האם ייתכן שיש להם השפעה דומה גם על תחומים אחרים? במחקר שעורר הדים רבים, פרופ' חווייר בארבו מיוניברסיטי קולג' קורק באירלנד מצא שתזונה המלאה בחיידקים פרוביוטיים, אותם חיידקים שנמצאים גם ביוגורט, משפיעה ישירות על מוחם של עכברים ומשנה את אישיותם. איכשהו, החיידקים הופכים אותם לרגועים יותר ופחדנים פחות.

בארבו בדק את מוחם של העכברים שהוזנו בחיידקים הללו, ומצא שהיו בו יותר קולטנים של מוליך עצבי בשם GABA, שתפקידו להפחית את תזזיתיות היתר של הנוירונים במוח. תרופות נגד חרדה אצל בני אדם עובדות בדיוק באותה הדרך.

כשבארבו ניתק את העצב שמחבר בין מערכת העיכול של העכברים למוחם הקולטנים נעלמו, והעכברים חזרו להתנהגותם הקודמת. במחקר צרפתי שנערך בשנה שעברה, התגלה שטיפול בבני אדם עם מנות גדולות של פרוביוטיקה במשך 30 ימים רצופים גורם להשפעה דומה. הוא מקטין את החרדה של המטופלים ומפחית באופן זמני מצוקות פסיכולוגיות.

במחקר אחר התגלה שחיידקים לא רק משפיעים על מוחם של עכברים, אלא ממש לוקחים חלק בעיצובו. החוקר השבדי סוון פטרסון בודד קבוצה של עכברים בני יום במתקן זכוכית נטול חיידקים וגידל אותם שם בתנאים סטריליים, כדי לבדוק אם תהיה לכך השפעה על התפתחותם. התברר כי בלי החיידקים, מוחם של העכברים התעצב באופן חלקי: יותר ממאה גנים הפעילים בדרך כלל אצל עכברים רגילים לא זכו לביטוי. העכברים שגדלו בתנאים סטריליים איבדו את היכולת ללמוד דברים חדשים, סבלו מהיעדר אנרגיה והפגינו אפאתיות מוחלטת למתרחש סביבם.

משיכה היא חיידק

בעקבות הממצאים החלו חוקרים ברחבי העולם לבחון מחדש תעלומות לא מפוענחות בעולם החי, ותפקידם המפתיע של החיידקים צץ שוב ושוב. תעלומה אחת כזאת היא תגלית מוזרה מ־1989, שלפיה משיכה מינית בין זבובים מושפעת, משום מה, מהרגלי התזונה שלהם.

פרופ' דיאן דוֹד מאוניברסיטת ייל הראתה בשעתו במבחני מעבדה שזבובים שניזונים מאותו סוג אוכל נמשכים זה לזה יותר מלזבובים שניזונו ממזונות אחרים. היא גם גילתה שהם מורישים את הטעם המיני הזה לצאצאיהם. עשרות דורות של זבובים שמרו על טעם מיני דומה ונמשכו לצאצאי הזבובים שאכלו מזון דומה לזה שאכלו אבותיהם. מה שדוד לא הצליחה להסביר היה למה.

ב־2010 שלושה חוקרים ישראלים מאוניברסיטת תל אביב שחזרו את הניסוי, והפעם הם ידעו מה לחפש: הם הפרידו זבובים לקבוצות שונות, האכילו אותם בסוגי מזון שונים, ואחרי שנה איחדו בין הקבוצות. כמו בניסוי של דוד, הזכרים זיהו ללא קושי נקבות שאכלו מזון דומה לשלהם, והעדיפו להזדווג איתן. אלא שהפעם החוקרים הוסיפו עוד שלב לניסוי: הם האכילו את כל הזבובים באנטיביוטיקה, כדי לחסל את אוכלוסיות החיידקים בגופם. האנטיביוטיקה העלימה באחת את ההעדפות המיניות. הזבובים החלו להזדווג ללא הבחנה.

כדי לוודא שאכן מדובר בהשפעה של חיידקים, החוקרים, פרופ' יוג'ין רוזנברג, פרופ' דני סגל והדוקטורנט גיל שרון, חילצו מראש חיידקים מגופם של הזבובים, ולאחר ניסוי האנטיביוטיקה החזירו אותם לגופם. ההעדפות המיניות חזרו. "אלה לא הזבובים שבוחרים את הנקבות שהכי מתאימות להם, אלה החיידקים שמושכים את הזבובים לחיידקים כמותם", אומר יוג'ין רוזנברג ל"מוסף כלכליסט". "אנחנו מעריכים שזו אסטרטגיה שנועדה לעזור לחיידק לחזק את האחיזה שלו באוכלוסיית הזבובים", מסביר גיל שרון. "אם שני פרטים שאוכלים את אותו הדבר מזדווגים, יש סיכוי גבוה יותר שהחיידק שמתמחה בפירוק המזון הזה יהיה גם בדור הבא שלהם".

‏17 דצמבר 2013

I'm a paragraph. Click here to add your own text and edit me. It’s easy. Just click “Edit Text” or double click me and you can start adding your own content and make changes to the font. I’m a great place for you to tell a story and let your users know a little more about you.

weissberg

האתר של יוסי וויסבערג