weissberg

 לשם ההתחלה קצת דברי תורה:

ורים נתפס בחלק מהציבור כיום הכי לא-רציני שיש לנו. שמחים, מתחפשים, פורצים את המסגרות הרגילות, שותים 'עד-דלא-ידע' וכו'. אך לאמיתו של דבר אין לך טעות גדולה מזו. פורים הוא יום רציני מאוד, אולי הרציני ביותר!

נשמע מוזר? ובכן, בספר 'תיקוני-זוהר' (ספר רציני מאוד) אנו מוצאים מאמר מפתיע. פורים הוא יום גדול ונורא כל-כך, נאמר שם, עד שיום-הכיפורים, יום הדין, הוא רק כ-פורים - דומה לפורים. בתורת החסידות מוסבר בצורה מפורשת יותר, כי מבחינות מסויימות גדולה מעלתו של יום הפורים על יום-הכיפורים!

מה שהמן הבין

נוכל איפוא להבין את משמעותו של פורים דווקא על רקע יום-הכיפורים. יחודו של יום-הכיפורים הוא בכך, שבו באה לידי ביטוי מהותו העצמותית והאמיתית של היהודי. במשך כל השנה יכולה מהות זו להיות מוסתרת ובלתי-גלויה, שלכן עלול האדם לחטוא ולעבור על רצון-ה'. אך ביום-הכיפורים מתגלית מהותו האמיתית, נחשף הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינו לבין הקב"ה, ולכן ביום זה בא כל יהודי לבית-הכנסת וחוזר בתשובה שלימה.

אך התגלות זו של המהות הפנימית ביום-הכיפורים מחייבת שינוי מוחלט של אורח-החיים. לכן אנו צמים ביום זה, מתעטפים לבנים, עומדים כל היום בתפילה ובתחנונים. אנו מתעלים מאורח-החיים הרגיל של בני-אדם ודומים ביום זה למלאכים.

גם בפורים באה לידי ביטוי מהותו האמיתית של כל יהודי. הבה נחזור לשם-כך אל גזירת המן. מה בעצם קרה שם? היה יהודי אחד, מרדכי, שלא כרע ולא השתחווה להמן. הדבר הכעיס את הרשע עד שהחליט "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". ולכאורה מה הקשר? האם בגלל יהודי אחד צריך להרוג את כולם? משיבה על כך המגילה: "כי הגידו לו את עם מרדכי". המן הבין, שזה שמרדכי אינו כורע ואינו משתחווה לו, אין זה עניין אישי שלו, אלא זהו דבר שנובע מהיותו יהודי וזהו דבר שמשותף לכל "עם מרדכי". הוא הבין, שגם אותם יהודים שמשתחווים לו, הרי בפנימיות ליבם גם הם חלק מ"עם-מרדכי" ש"לא יכרע ולא ישתחווה". גזירת המן נבעה מכך, שהוא גילה את המהות האמיתית של כל יהודי, את הקשר העצמותי של כל יהודי עם הקב"ה, גם כשכלפי חוץ נראה שהוא נפרד ממנו.

גם התגובה של עם-ישראל על גזירת המן שיקפה את הקשר הפנימי, הבלתי-ניתן לניתוק, בינו לבין הקב"ה. במשך כל השנה, משעה שיצאה הגזירה עד יום ביצועה, עמדו היהודים במסירות-נפש על יהדותם. הם היו יכולים לוותר על יהדותם ולהינצל, אך לא נמצא ביניהם אפילו אחד שמחשבה כזאת עלתה על דעתו.

מעל הדעת

הרי לפנינו אותה נקודה ממש באה לידי ביטוי ביום-הכיפורים ובפורים: המהות הפנימית האמיתית של היהודי, שנשארת לעולם קשורה עם הקב"ה, יהיה מה שיהיה.

אך יש הבדל גדול בין אופן ביטויה של נקודה זו ביום-הכיפורים לבין אופן ביטויה בפורים: ביום-הכיפורים, כאמור, עלינו להתעלות מענייני העולם ולהידמות למלאכים, ואילו בפורים המצווה היא דווקא לאכול ולשתות ומותר לעסוק בענייני חולין וכו'. פורים מגלה לנו נקודה עמוקה יותר מיום-הכיפורים: שגם כשיהודי אוכל ושותה וחי את חייו הגשמיים - גם אז הוא קשור בעצם נשמתו עם הקב"ה!

זו גם המשמעות האמיתית של ה'עד-דלא-ידע' של פורים - להתעלות מעל השכל והדעת. בפורים מגלה כל יהודי את הקשר העצמותי שלו עם הקב"ה, קשר שהוא על-שכלי ובלתי ניתן להבנה. השכל והדעת אינם יכולים להשיג את הקשר הזה, ועוצמתו אינה יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות כלי השכל והדעת. לכן נדרש יהודי בפורים להתעלות מעל שכלו ולחוש את עצם נשמתו ואת ה'נקודה היהודית' הפנימית, העל-שכלית, שבו.

ולכן פורים הוא יום כה שמח. מאחר שהוא מבטא תכנים כה נפלאים וכה עמוקים, לכן גדולה השמחה בו יותר מבכל יום אחד. אבל אין זו שמחה ריקנית חלילה, אלא שמחה שנובעת מתכנים רציניים שאין רציניים כמותם...

- See more at: http://www.chabad.org.il/Concepts/Item.asp?CategoryID=200&ArticleID=163#sthash.hIYfpexK.dpuf